שמעו, יש טיולים ויש טיולים. יש כאלה שקונים לכם כרטיס, דואגים לכם למלון, אולי זורקים איזה אוטובוס תיירים עם מדריך צועק ברקע. ויש כאלה שקוראים לכם באמת. קוראים לכם לבדוק איפה הגבול שלכם נמצא. קוראים לכם להבין מה זה באמת "טבע פראי" בלי פילטרים. אם השם "דנאלי, אלסקה" עושה לכם פרפרים בבטן וגם קצת צמרמורת, סימן שאתם כנראה בדרך הנכונה. או שהתקררתם. כך או כך, נעים להכיר. העולם האמיתי. עכשיו בואו נדבר תכלס. כי דנאלי זה לא פוסט לאינסטגרם עם קפה ומאפה ליד הר מושלג. זה טיול שדורש כבוד. וקצת הכנה. ובוא נגיד, הרבה פחות גלאם ויותר בוץ. מוכנים לצלול? בואו נתחיל. ואל תדאגו, לא נשאיר אתכם לבד עם הדובים. לפחות לא לגמרי.

אלסקה: האם דנאלי באמת קוראת לכם (או שסתם קר)?

אוקיי, אז מה הסיפור של דנאלי? למה דווקא לשם? כאילו, אין מספיק הרים יפים באירופה? או נחלים שוצפים באלפים? אז ככה. דנאלי הוא לא סתם פארק לאומי. הוא שיעור גאוגרפיה וזואולוגיה וגם קצת שיעור בפסיכולוגיה הישרדותית מזורז, והכל בשטח ענק, מטורף, שפשוט לא נתפס.

תחשבו רגע על שטח בגודל של מדינת ישראל בערך. עכשיו תורידו 99% מהאנשים, מהכבישים, מהחנויות, ומהסלולר. מה נשאר? הרים אדירים, קרחונים עתיקים, נהרות ענקיים שמשנים מסלול כמו מצב רוח של ילד בן שנתיים, יערות טייגה אינסופיים וטונדרה פתוחה עד האופק. ובעיקר – חיות. הרבה חיות. חלקן עם שיניים.

דנאלי זה שם נרדף ל"Backcountry". זה לא מסלול מסומן שמישהו הלך בו לפניכם עם גשם. זה שטח פראי לגמרי שבו אתם קובעים את המסלול. או יותר נכון, השטח קובע לכם את המסלול. נהר שוצף פתאום? אופס, צריך לחפש מעבר. שביל איילים שהיה נראה מבטיח נעלם בשיחים הצפופים? אה, יופי, עכשיו מטפסים. וזה בדיוק מה שהופך את דנאלי למיוחד. לא סתם ללכת בשביל, אלא ללכת בתוך ה-וואו הגדול הזה, ולהרגיש כאילו אתם היחידים בעולם.

אז למי זה מתאים?

• למי שלא מפחד קצת להתלכלך.
• למי שמוכן לוותר על מקלחת חמה לכמה ימים.
• למי שמחפש שקט אמיתי. שקט שבו השעון היחיד הוא הזריחה והשקיעה (אם בכלל יש).
• למי שרוצה לראות חיות בר בסביבתן הטבעית, לא בגן חיות ולא מעבר לגדר. דובים, איילים, קריבו, זאבים, שועלים – הרשימה ארוכה.
• למי שטיפוס על ההר הכי גבוה בצפון אמריקה (האקס-מקינלי, היום נקרא רשמית דנאלי) זה חלום, גם אם רק מסתכלים עליו מרחוק.

ולמי פחות? למי שמחפש מסלולים מסודרים, לינה בבקתות מפנקות, ודאגה לכל פרט. זה לא טיול למי שצריך שיחזיקו לו את היד. כאן הידיים צריכות להיות פנויות בשביל מקלות הליכה או ספריי דובים.

האם אתם באמת רוצים לטייל בדנאלי? 3 דברים שחייבים לדעת לפני שאתם בכלל חולמים

בואו נדבר על הלוגיסטיקה. כי בדנאלי, הלוגיסטיקה היא חצי מהסיפור. והיא לא פשוטה.

1. היתרים, היתרים, ושוב פעם היתרים: המפתח לגן עדן (הפראי)

להיכנס לדנאלי ולטייל ב-Backcountry זה לא כמו להיכנס לסופר. צריך היתר. וזה סיפור בפני עצמו. המערכת עובדת לפי "זונים" (Zones) – גושי שטח גדולים שאין בהם שבילים מסומנים (למעט כמה יוצאי דופן קטנים). כל זון מוגבל במספר האנשים שיכולים ללון בו בכל לילה. זה כדי לשמור על השטח פראי וכדי שלא תפגשו יותר מדי אנשים בדרך.

איך משיגים היתר? נרשמים במרכז המבקרים יום או יומיים לפני שרוצים להיכנס. יש מערכת שמאפשרת להסתכל זמינות און ליין, אבל ההיתר עצמו מתקבל רק במקום. זה אומר שצריך להיות גמישים. מאוד גמישים. אולי הזון שרציתם תפוס? אולי מזג האוויר לא מאפשר להיכנס לזון אחר? צריך לבוא עם ראש פתוח וכמה אופציות. וכן, יכול להיות שתצטרכו לחכות יום או יומיים ב"ציוויליזציה" של הכניסה לפארק עד שיהיה זון פנוי שמתאים לכם. תראו בזה חלק מההרפתקה. שיעור ראשון בסבלנות דנאלית.

במרכז המבקרים גם עוברים תדריך בטיחות. חובה. שם ילמדו אתכם איך לא למות מדובים (נדבר על זה עוד רגע), איך לחצות נחלים, ואיך להשאיר את השטח בדיוק כפי שמצאתם אותו. בלי עקבות. באמת. צריך ללמוד איך לארוז אוכל במיכל מיוחד עמיד לדובים (Bear Canister) ואיך לתלות אותו. וכן, זה כבד. וכן, זה חובה.

2. האוטובוס היחיד שלכם: אין כבישים ב-Backcountry

יש רק כביש אחד שנכנס לפארק, והוא נמתח לאורך 92 מייל. רוב הכביש הזה, החל מנקודה מסוימת, אסור לנסיעה ברכבים פרטיים. הדרך היחידה להיכנס פנימה היא באוטובוסים של הפארק. יש סוגים שונים של אוטובוסים: שאטלים חינמיים שמסיעים אתכם לנקודות עניין מסוימות, ואוטובוסי "טאנדרה טראנספורט" (Tundra Transport) בתשלום, שמסיעים אתכם לאורך הכביש הארוך ומאפשרים לכם לרדת בכל נקודה שתרצו (כמובן, בתוך הזון שהקצו לכם) ולהתחיל ללכת. וזהו. אין מוניות, אין טרמפים (חוקיים), אין רכבים פרטיים פנימה. מתכננים את ההגעה לנקודת ההתחלה והאיסוף מנקודת הסיום (אם לא חוזרים לאותה נקודה) רק באמצעות האוטובוס הזה. זה דורש תכנון. מראש.

3. תארזו הכל. כולל את השמש. וגם את הגשם. והשלג.

מזג האוויר באלסקה, ובדנאלי בפרט, משתנה מהר יותר מתוכניות של ילד בן שלוש. בוקר בהיר ושמשי יכול להפוך בתוך שעה לגשם זלעפות ורוח מקפיאה. ויום למחרת אולי כבר ירד שלג. וזה יכול לקרות באוגוסט. כן, שמעתם נכון.

לכן, הציוד הוא קריטי. שכבות, שכבות, שכבות. בגדים טרמיים, שכבה מבודדת (פליס, פוך סינתטי), ומעל הכל – חובה חובה חובה – סט אטום למים (מעיל ומכנסיים) ונושם. כפפות, כובע, גרבי צמר חמות. גם בקיץ. אוהל טוב שיעמוד ברוחות ובגשם. שק שינה חם מאוד (גם אם אתם מטיילים בשיא הקיץ, הטמפרטורות בלילה יכולות לרדת קרוב לאפס או אפילו מתחת).

שאלות ותשובות: רגע, מה באמת קורה שם בחוץ?

ש: אז אין בכלל שבילים? איך מוצאים את הדרך?

ת: ברוב הזונים אין שבילים מסומנים. הניווט הוא בעזרת מפה, מצפן, ו-GPS (שלא תמיד קולט עמוק בפארק). צריך לדעת לקרוא את השטח, לעקוף מכשולים טבעיים (נהרות, יערות סבוכים מדי), ולמצוא את הדרך הנוחה ביותר. זה חלק מהאתגר ומהכיף.

ש: ומה עם אוכל? סוחבים הכל על הגב?

ת: בהחלט. כל האוכל לכל ימי הטיול נסחב על הגב, בתוך ה-Bear Canister. אין איפה לקנות בפנים. אין מסעדות. אין מכולת. רק אתם, הציוד, והאוכל המיובש שלכם.

ש: זה לא מסוכן מדי? מה אם נפצעים?

ת: דנאלי הוא שטח מבודד. אין קליטת סלולר ברוב המוחלט של השטח. אם נפצעים, או שמטייל אחר בקבוצה הולך להזעיק עזרה (לפעמים זה יכול לקחת יום-יומיים הליכה עד לנקודת גישה!), או שיש לכם מכשיר לוויני להזעקת עזרה (Personal Locator Beacon – PLB). האחריות היא עליכם. זה חלק מלהיות ב-Backcountry אמיתי.

החוויה הדנאלית: מעבר לדובים (אבל גם קצת דובים)

אוקיי, אז התגברתם על הבירוקרטיה, ארזתם כמו שצריך (או לפחות ניסיתם), הגעתם עם האוטובוס לנקודת ההתחלה. עכשיו מתחיל הדבר האמיתי. הירידה מהאוטובוס היא כמו קפיצה לעולם אחר. הדלת נסגרת, והשקט שוטף אתכם. שקט שהוא רק קולות הטבע.

ההליכה בדנאלי היא לא מרתון. היא יותר כמו ריצת שטח אינסופית על פני שטח משתנה: לפעמים טונדרה פתוחה ויפה (אבל עם מלא גבעות קטנות ומעצבנות), לפעמים עליות וירידות תלולות בין גבעות, לפעמים חציית נחלים (כן, עם המים הקפואים עד הברכיים או יותר, תלוי בעונה), לפעמים ניווט בסבך שיחים שצפוף יותר מתור לארומה בשישי בצהריים.

הקצב איטי יותר מטיול רגיל. כי הולכים בשטח לא מוכר, כל הזמן מסתכלים על המפה והשטח, מחפשים את הדרך הכי הגיונית, עוקפים ביצות, מטפסים על גבעות כדי להסתכל על הנוף ולתכנן את המשך הדרך. וכל הזמן, כל הזמן, סורקים את הסביבה בחיפוש אחרי חיות.

פגישה עם חיות בר היא חלק מהקסם של דנאלי. לראות אייל קריבו עובר כמה עשרות מטרים מכם, לראות שועל טס על פני הטונדרה, אולי זאב רחוק על פסגה. והדובים. אלו הדובים הגריזלי הגדולים.

דובים? כן, דובים. ומה עושים?

זה לא סוד שיש דובים בדנאלי. הרבה. וגדולים. והם פראיים. וזה מרגש. וקצת מלחיץ. אבל זה גם לגמרי בר הסתדרות.

• עושים רעש: מדברים בקול, שרים, מצלצלים בפעמוני דובים (אפילו שרבים אומרים שזה לא יעיל, העיקר לעשות רעש). המטרה היא שהדוב ישמע אתכם מראש ויתרחק. דוב שלא מופתע, בדרך כלל יעדיף להתרחק מבני אדם.
• שומרים מרחק: אם רואים דוב, עוצרים. לא מתקרבים. נותנים לו מרחב. אם הוא מתקרב, מדברים אליו בשקט ובתקיפות, מנופפים בידיים מעל הראש כדי להיראות גדולים יותר.
• ספריי דובים: זה לא מותרות, זה חובה. ספריי פלפל חזק שמיועד לריסוס על פניו של דוב במקרה חירום. צריך לדעת להשתמש בו. ושהוא יהיה בהישג יד מיידי (לא עמוק בתוך התרמיל!).
• אחסון אוכל: זה אולי הכי חשוב. כל האוכל, כל הדברים הריחניים (משחת שיניים, קרם הגנה), חייבים להיארז ב-Bear Canister עמיד, ולהיות מאוחסנים במרחק גדול מאזור הלינה.

רוב המפגשים עם דובים הם מרחוק, והם יבחרו להתרחק. רק במקרים נדירים (למשל, אם דוב מופתע מטווח קצר, או דובה עם גורים מרגישה מאוימת, או אם דוב רעב או הורגל לאוכל בני אדם – וזו הסיבה שמקפידים כל כך על אחסון נכון!) עלולים להיות מפגשים מסוכנים. התדריך במרכז המבקרים ידגיש את הכללים, והקפדה עליהם היא המפתח לבטיחות.

שאלות ותשובות: אז איך זה באמת להעביר שם לילה?

ש: איפה ישנים? יש מקומות מסומנים לאוהלים?

ת: ברוב הזונים אין מקומות מסומנים. אתם מוצאים שטח ישר יחסית ויבש (לא תמיד קל) בתוך הזון שלכם, במרחק מסוים ממים ובמרחק גדול יותר מאזור אחסון האוכל. כל בוקר מפרקים את האוהל ולא משאירים שום סימן.

ש: ומה עם שירותים?

ת: שירותים זה אתם. לוקחים את הכלים המתאימים (את חפירה מתקפל, נייר טואלט, שקית לאיסוף נייר טואלט!), מתרחקים ממקורות מים, חופרים בור קטן, עושים מה שצריך לעשות, ומכסים היטב. וכל הנייר טואלט והפסולת ההיגיינית חוזרים איתכם בשקית ייעודית. כן, שמעתם נכון. Leave No Trace אמיתי.

ש: אפשר להדליק אש?

ת: בדרך כלל לא. יש כללים נוקשים מאוד לגבי הדלקת אש בפארק, וברוב אזורי ה-Backcountry זה אסור לחלוטין. מבשלים על גזייה קטנה. זה גם יותר בטוח וגם לא פוגע בטבע.

האתגרים והתמורה: האם זה שווה את זה?

אז כן, זה מאתגר. זה דורש כושר פיזי (לסחוב תרמיל כבד על פני שטח קשה), כושר מנטלי (להיות רחוק מהכל, להתמודד עם מזג אוויר משתנה, עם היתושים – אה, שכחתי לציין את היתושים? כן, יש גם כאלה, הרבה…), ויכולת הסתגלות.

התרמיל כבד. נחלים קפואים. הגשם לפעמים בלתי פוסק. לפעמים הניווט מסובך. לפעמים פוגשים יותר מדי דובים ממה שהייתם רוצים. לפעמים ההר הכי גבוה באמריקה מתחבא מאחורי העננים במשך ימים.

אבל התמורה… אוי, התמורה. היא שווה הכל.

• הנוף. נוף בקנה מידה אחר. אין כזה כמעט בשום מקום אחר בעולם המערבי שנגיש יחסית.
• השקט. השקט המוחלט של הטבע. בלי מכוניות, בלי רעש עיר, בלי טלפונים מצלצלים.
• החיות. המפגשים הלא אמצעיים עם חיות בר בסביבתן הטבעית. זה חוויה עוצמתית.
• התחושה. התחושה שאתם באמת לבד שם בחוץ, מסתמכים רק על עצמכם ועל מי שמטייל איתכם.
• הסיפוק. הסיפוק העצום בסוף כל יום, אחרי שהלכתם, ניווטתם, חציתם נחלים, והקמתם מחנה בלב הפרא.
• הכוכבים. אם יש לילה בהיר, השמים מדהימים. לפעמים אפשר לראות את זוהר הצפון (Aurora Borealis), תלוי בעונה.

דנאלי הוא לא טיול שחוזרים ממנו אותו הדבר. הוא משנה את הפרספקטיבה. הוא מלמד ענווה מול הטבע, ומלמד המון על היכולות שלכם עצמכם. הוא גורם להעריך דברים פשוטים כמו אוכל חם ורגליים יבשות.

שאלות ותשובות: מה עוד כדאי לדעת?

ש: מתי הזמן הכי טוב לטייל שם?

ת: העונה העיקרית היא הקיץ, מסוף מאי עד תחילת ספטמבר. יוני ויולי הם שיא הפריחה והימים ארוכים מאוד (כמעט אין לילה אמיתי). אוגוסט ותחילת ספטמבר יכולים להיות יפים מבחינת צבעי השלכת והיתושים פחות פעילים, אבל מזג האוויר כבר נוטה להיות קריר יותר וגשום. כל עונה מגיעה עם האתגרים והיופי שלה.

ש: אפשר לטייל בדנאלי גם יום אחד?

ת: כן, בהחלט. אפשר לקחת את השאטלים החינמיים, לרדת בנקודות מסוימות ולעשות מסלולים קצרים (בודדים ומסומנים) או סתם ללכת קצת ליד הכביש (אבל לא לתוך הזונים בלי היתר). זה נותן טעימה, אבל החוויה האמיתית של דנאלי היא הכניסה פנימה, ל-Backcountry.

ש: זה מתאים לכל רמת כושר?

ת: לא. טיול של כמה ימים ב-Backcountry בדנאלי דורש כושר גופני טוב, יכולת הליכה בשטח קשה עם משקל על הגב, וניסיון בטיולי שטח (ניווט, הקמת מחנה, התמודדות עם תנאי מזג אוויר). למתחילים מומלץ להתחיל במסלולי יום קצרים ליד הכניסה או לקחת אוטובוס עד לנקודה רחוקה ולחזור ברגל באותו יום (ליד הכביש). יש גם סיורים מאורגנים.

ש: כמה עולה טיול כזה?

ת: היתר הכניסה עצמו לא יקר, ואוטובוס ה-Transport עולה סכום סביר ליום. עיקר העלות היא ציוד איכותי (שניתן להשכיר גם באלסקה בחלקו), טיסות, והגעה לאזור הפארק. וגם אוכל, כמובן. זה לא טיול זול, אבל הוא גם לא טיול שמחירו נמדד רק בכסף.

בשורה התחתונה: דנאלי מחכה למי שמוכן

דנאלי הוא יעד שמפצל מטיילים לשניים: אלה ששומעים את כל הסיפורים על דובים, קור, וקושי, ואומרים "עזבו, תנו לי תאילנד". ואלה ששומעים את כל זה, ומשהו פנימי נדלק בהם. משהו שרוצה לחוות את הדבר האמיתי. לראות את העולם כפי שהיה פעם, לפני שהגדרנו וסימנו והפכנו הכל לפארק שעשועים ידידותי למשתמש.

אם אתם שייכים לקבוצה השנייה, ואם אתם מוכנים להשקיע בהכנה, בציוד, ובעיקר בראש פתוח ומוכנות להתמודד עם אתגרים – דנאלי ייתן לכם חוויה שתזכרו כל החיים. חוויה של עוצמה, פראות, ויופי שקשה לתאר במילים. זה לא טיול קל, בטח לא בסטנדרטים של ה"איזי-טרק" האירופאי הממוצע. אבל הוא מתגמל באופן שמעט מאוד מקומות אחרים בעולם יכולים להתחרות בו. אז, האם אתם מוכנים לדבר האמיתי? דנאלי מחכה.

וכן, קחו איתכם הרבה דוח יתושים. רציני. הרבה.