יש הרפתקאות ויש… ובכן, יש את שביל האנאפורנה. לא מדובר בעוד טיול רגיל של שבת בבוקר לטחנת הקמח. אנחנו מדברים כאן על מסע טרנספורמטיבי. כזה שישנה את הדרך שבה אתם רואים את העולם. ואת עצמכם. ברצינות. ואם אתם קוראים את זה, כנראה שהגרזן כבר מונח על הצוואר של שגרת היום-יום שלכם. אתם מרגישים את הקריאה של ההרים. הדגדוג הזה באצבעות. הנה מגיע המדריך המקיף שיספר לכם בדיוק, אבל בדיוק, מה מחכה לכם שם למעלה. ואיך לשרוד את זה עם חיוך. או לפחות בלי להתפרק לגורמים מול הפורטר המבולבל שלכם.
המסע שלא ישאיר אתכם אותו הדבר. באחריות.
אז מה זה בכלל, השביל הזה?
דמיינו לכם מסלול הליכה מיתולוגי. כזה שמקיף רכס הרים אדיר. רכס האנאפורנה. במרכז נפאל. זה לא סתם הליכה. זו סדרה של כפרים קטנים. עמקים ירוקים שהופכים לנופים אלפיניים. קרחונים תלויים באוויר. ומעל הכל – פסגות מעל 7000 ו-8000 מטרים. כן, זה כולל את אנאפורנה 1 המפורסמת לשמצה. אחת הפסגות המסוכנות בעולם. אבל אל דאגה, אנחנו רק מסתכלים עליה מרחוק. די רחוק. זה מסע שמתחיל בגבהים נמוכים יחסית, באזורים סאב-טרופיים כמעט. ועולה. ועולה. לאט ובעקביות. דרך יערות רודודנדרון מהממים (בעונה!). על פני גשרים תלויים מעל נהרות שוצפים. דרך כפרים טיבטיים נידחים. עד שמגיעים לשיא. המעבר. תורונג לה פאס. 5,416 מטרים של אוויר דליל והישג אישי. ומשם – ירידה מסחררת. דרך נופים מדבריים כמעט. ועד לקצה השני של המעגל.
זה לוקח בדרך כלל שבועיים עד שלושה. תלוי כמה אתם ממהרים. וכמה אתם אוהבים להתעכב על צ'אי.
למה לעזאזל שמישהו ירצה לעשות את זה? שאלה טובה.
כי זה יפה. כאילו, יפה ברמה שקשה לתפוס. בכל יום הנוף משתנה. באופן דרמטי. יום אחד אתם צועדים בין שדות אורז טרסות. למחרת אתם מטפסים במעלה יער מחטני. ואז אתם בתוך נוף אלפיני חשוף. עם פסגות מושלגות שמקיפות אתכם מכל עבר. השביל מציע חתך מדהים של גאוגרפיה. ושל תרבות. נפאל היא לא רק הרים. היא גם אנשים. והאנשים בשביל האנאפורנה… ובכן, הם משהו מיוחד. מסבירי פנים. צנועים. עם חיוך תמיד על הפנים. גם כשהם סוחבים לכם את התיק הכבד. הם חלק בלתי נפרד מהחוויה. התה. הארוחות המשותפות. שיחות הפלצפנות אחרי יום ארוך. זו חוויה אנושית עמוקה. לא רק פיזית או ויזואלית.
- הנופים המגוונים: מטרסות ירוקות ועד פסגות מושלגות ונופי מדבר גבוה.
- המפגש התרבותי: כפרים מסורתיים, מנזרים בודהיסטים, אנשים מרתקים.
- האתגר הפיזי והמנטלי: דוחף אתכם לקצה. ומגלה לכם שאתם חזקים יותר ממה שחשבתם.
- השקט והניתוק: בלי טלוויזיה. עם קליטה מוגבלת (מאוד). רק אתם, הטבע, והמחשבות שלכם. מבורך, או מפחיד? תחליטו לבד.
מתי הזמן הכי טוב להכאיב לעצמכם?
השביל פתוח כל השנה, תיאורטית. אבל יש שתי עונות שיא. האביב (מרץ-מאי) והסתיו (ספטמבר-נובמבר). אלה העונות עם מזג האוויר הכי יציב. ראות טובה. טמפרטורות נעימות יחסית. אבל הן גם הכי עמוסות. אל תתפלאו אם תמצאו את עצמכם בתור לסנדוויץ'. בסתיו הנופים אחרי המונסון צלולים במיוחד. האוויר פריך. באביב יש פריחת רודודנדרון מטורפת בגבהים הנמוכים עד הבינוניים. עצים אדומים-ורודים ענקיים. זה פשוט מדהים. בחורף (דצמבר-פברואר) קר מאוד. ויכול להיות שלג כבד שיחסום את המעבר. בקיץ (יוני-אוגוסט) זה עונת המונסון. הרבה גשם. בוץ. וראות גרועה. אז, אלא אם אתם הרפתקנים קיצוניים או פשוט לא סובלים חום, היצמדו לעונות השיא.
שאלה חשובה:
ש: כמה זמן באמת לוקח השביל המלא?
ת: המסלול הקלאסי, מבהונדיארהי ועד ג'ומסום או אפילו בסיסהאר, לוקח בדרך כלל 15-20 יום. אבל יש אפשרויות קיצור רבות. עם כבישים חדשים שהולכים ונבנים (שנוי במחלוקת בקרב מטיילים "אורתודוכסים") אפשר להתחיל או לסיים מנקודות שונות. אפשר לעשות רק חלקים. הקלאסיקה היא ללכת הכל ברגל. אבל זה לגמרי תלוי בזמן ובכושר שלכם.
איך מתכוננים למסע כזה? זה לא הליכה לפארק.
הכנה. הכנה היא הכל. זה לא מסלול טכני ברמה של טיפוס אלפיני. אבל זה ארוך. וזה גבוה. מאוד גבוה. ההכנה צריכה להיות פיזית ומנטלית. וגם לוגיסטית.
הכנה פיזית ומנטלית: האם הרגליים שלכם מוכנות לכאב?
אתם הולכים ללכת. הרבה. בעליות. עם משקל על הגב (גם אם זה רק תיק יום). אז כושר הליכה בסיסי הוא חובה. התחילו ללכת. הרבה. בעליות. אם יש מדרגות, עוד יותר טוב. סוחבים תיק? מצוין. אתם לא צריכים להיות מרתוניסטים, אבל כושר טוב ישדרג לכם את החוויה פלאים. ויקטין את הסיכוי לפציעות או תשישות יתר. והפן המנטלי? זה מסע ארוך. יהיו ימים קשים. יהיה קר. יהיה חם. יהיה לכם כאב ראש מהגובה. יהיה לכם געגוע הביתה. צריך להיות מוכנים לזה. להיות מסוגלים להתמודד עם אי נוחות. להיות סבלניים. כלפי עצמכם. וכלפי אחרים.
עצה ידידותית: אל תזלזלו בזה. השביל יעמיד אתכם במבחן. היו מוכנים לענות לו בחיוב. או לפחות בנהמה מרירה.
שאלה חשובה:
ש: צריך ניסיון קודם בטרקים ארוכים?
ת: לא חובה. השביל מתאים גם למטיילים בפעם הראשונה עם כושר סביר והכנה מתאימה. הקצב הוא איטי ומדורג כדי לאפשר התאקלמות לגובה. אבל ללא ספק, ניסיון קודם יעזור לכם לדעת למה לצפות ולהתמודד טוב יותר.
ציוד: מה אורזים למסע של החיים?
פחות זה יותר. זו המנטרה. אתם או הפורטר שלכם הולכים לסחוב הכל. כל גרם חשוב. אבל מצד שני, אתם צריכים להיות מוכנים לכל תנאי מזג אוויר. קור קיצוני. חום. גשם. שלג. אז כן, זה מאתגר. שכבות. זו המילה הקסם. הרבה שכבות. כדי שתוכלו להתלבש ולהתפשט בהתאם לתנאים המשתנים.
- נעליים: מגפי טרקים טובים, 'שוברות', עדיף עמידות למים. ועוד זוג נעליים קלות יותר או סנדלים לערב בכפר.
- ביגוד: שכבות תרמיות (עליון ותחתון), מכנסי טיולים נוחים, חולצות מנדפות זיעה, פליז או שכבת ביניים חמה, מעיל פוך (כן, חובה לגבהים), מעיל ומכנסי גשם (חובה!), כובע גרב, כפפות חמות.
- תיקים: תיק גב גדול (50-70 ליטר) שיכול להיות נישא על ידי פורטר, ותיק יום קטן (20-30 ליטר) לציוד הכרחי ליום.
- שק שינה: חם! מינוס 10 או אפילו מינוס 15 מעלות צלזיוס נוחות בגבהים. בתי הארחה מספקים שמיכות, אבל תוספת חום משק שינה פרטי תמיד טובה. וגם עניין היגייני.
- אביזרים: מקלות הליכה (מומלץ בחום!), פנס ראש (חובה!), בקבוקי מים או שלוקר, פילטר מים או טבליות טיהור, קרם הגנה, משקפי שמש, שפתון עם הגנה, כובע שמש, ערכת עזרה ראשונה אישית (עם דגש על תרופות לגובה!), מגבת ייבוש מהיר, כלי רחצה אישיים, נייר טואלט (לוקחים את המשומש איתכם!), מגבונים לחים.
- מסמכים וכסף: דרכון, ויזה לנפאל, ביטוח נסיעות (חשוב ביותר!!! לכסות חילוץ מסוק לגובה!), היתרי טרק (TIMS ו-ACAP), כסף מזומן (דולרים שמוחלפים לרופי נפאל בקטמנדו או פוקארה – בטרק עצמו כמעט אין כספומטים, והם לא תמיד עובדים. סמכו על מזומן!).
שאלה חשובה:
ש: האם צריך לשכור פורטר? או מדריך?
ת: לא חייבים. אפשר לטייל באופן עצמאי (אם כי בודקים שמותר בתקנות הנוכחיות, זה נוטה להשתנות). אבל מדריך ו/או פורטר משדרגים את החוויה באופן משמעותי. פורטר סוחב את רוב הציוד שלכם (עד 20 ק"ג בערך), ומאפשר לכם ללכת עם תיק יום קל. מדריך יודע את הדרך, מתמצא בתרבות המקומית, יודע איפה למצוא את בתי הארחה הכי טובים (או הכי פחות גרועים, תלוי ביום), ויכול לעזור במצבי חירום. הם גם מספקים פרנסה חשובה לקהילות המקומיות. קבוצה קטנה של 2-3 מטיילים יכולה לחלוק מדריך ופורטר אחד או שניים.
לוגיסטיקה והישרדות בשטח: איפה ישנים? מה אוכלים?
השביל מרושת ב"טיהאוסים" (Teahouses). אלה בתי הארחה בסיסיים. החדרים לרוב פשוטים ביותר. שתי מיטות. לפעמים שקע חשמל. חימום? בחלומות הכי ורודים שלכם. או בחדר האוכל. השירותים והמקלחות משתנים מאוד ברמתם. משירותי בול קליעה (תרתי משמע) ועד מקלחות חמות בתוספת תשלום (שיהפכו לפושרות או קרות ככל שתעלו בגובה). בתי הארחה מספקים גם אוכל. התפריט דומה ברובו לכל אורך השביל. ה"דאל בהאט" (אורז, עדשים וירקות) הוא המאכל הלאומי של נפאל. והוא האופציה הבטוחה והמשתלמת ביותר. ויש לו מילוי חינם! אל תפספסו את זה. יש גם פסטות, נודלס, תפוחי אדמה, ביצים, ועוד. המחירים עולים ככל שעולים בגובה, בגלל עלויות ההובלה. קחו את זה בחשבון.
נקודה למחשבה: רוב המטיילים מזמינים לינה ואוכל באותו מקום כדי לקבל חדר בחינם או בזול מאוד. זו השיטה המקובלת. וזו דרך התפרנסות של המקומיים. אז אל תתקמצנו על האוכל. זה גם האנרגיה שלכם.
שאלה חשובה:
ש: האם צריך להזמין מקום לינה מראש?
ת: בעונות השיא, במיוחד במקומות הפופולריים כמו מאנאנג או ג'מסון, או בכפרים לפני ואחרי המעבר (ת'ורונג פדי/היי קמפ ומורקטינג), מומלץ. או אם אתם מטיילים בקבוצה גדולה. אם אתם מטיילים לבד או בזוג בעונות פחות עמוסות, לרוב תמצאו מקום. אבל תמיד טוב שתהיה לכם אופציה ב' בראש.
גובה, גובה, גובה: האויב השקט?
מחלת גבהים היא עניין רציני. ואסור לזלזל בה. השביל מגיע לגובה של מעל 5,400 מטרים. הגוף צריך זמן להתאקלם. הקצב האיטי והמדורג הוא לא רק בשביל הכיף. הוא כדי לאפשר לגוף להתרגל לאוויר הדליל יותר. העלייה המומלצת היא לא יותר מ-300-400 מטרים גובה לינה ביום, מעל גובה מסוים (בדרך כלל 2,500-3,000 מטר). וימי התאקלמות (הליכה לגובה וחזרה לישון נמוך יותר) הם קריטיים. בדרך כלל יש יום התאקלמות במאנאנג (בסביבות 3,500 מטר). תסמינים של מחלת גבהים כוללים כאב ראש, בחילה, סחרחורת, עייפות. במקרים חמורים יותר זה יכול להתפתח לבצקת ריאות או מוח – מצבים מסכני חיים. אם אתם מרגישים רע – תרדו בגובה. זו הדרך היחידה לטפל בזה באמת.
אל תהיו גיבורים. הגובה לא מתרשם מהאגו שלכם.
שאלה חשובה:
ש: האם יש תרופות למחלת גבהים?
ת: כן, יש את הדיאמוקס (אצטזולאמיד). זו תרופה שיכולה לעזור להתאקלמות. היא דורשת מרשם רופא וייעוץ. חשוב לדעת שהיא לא מונעת מחלת גבהים, היא עוזרת לגוף להתאקלם מהר יותר. והיא באה עם תופעות לוואי (למשל, תחושת עקצוץ בגפיים). בכל מקרה, גם אם לוקחים דיאמוקס, חוקי ההתאקלמות עדיין חלים! והכי חשוב: אם מופיעים תסמינים משמעותיים – לרדת בגובה.
שאלה חשובה:
ש: מה עם מים? אפשר לשתות מהנחלים?
ת: בשום אופן לא ללא טיהור! המים בנפאל יכולים להכיל בקטריות וטפילים שיגרמו לכם לבלות את הטרק בשירותים (הבסיסיים, זוכרים?). קנו מים מינרליים (בקבוקי פלסטיק – בעייתי אקולוגית, מודים), או השתמשו בפילטר מים טוב (כמו Sawyer או Katadyn) או בטבליות כלור/יוד. בבתי הארחה רבים מציעים מים מסוננים בתשלום – זו האופציה המומלצת ביותר. גם היגיינית, וגם אקולוגית יותר.
המעבר הגדול: תורונג לה פאס. האם זה באמת כל כך קשה?
כן. זה החלק הכי גבוה. והכי מאתגר פיזית. יום הטיפוס למעבר מתחיל מוקדם מאוד בבוקר. הרבה לפני הזריחה. קררררר. ההליכה איטית. האוויר דליל. כל צעד מרגיש כמו מאמץ ענק. הנוף? עוצר נשימה. תרתי משמע. אבל התחושה שמגיעים למעלה… זו תחושת הישג עילאית. הדגלים הצבעוניים המתנופפים ברוח, הפסגות שמקיפות אתכם מכל עבר. ומשם… ירידה ארוכה. ומפרקת. כ-1,600 מטרים של ירידה תלולה יחסית עד הכפר מורקטינג. הברכיים יצרחו. אבל הנוף משתנה שוב. לעמק מוסטנג הצחיח. והתחושה של "עשיתי את זה" שווה כל כאב.
טיפ קטן מהמומחה (שלא אומר שהוא מומחה): קחו את הזמן. אל תמהרו. הקשיבו לגוף שלכם. וקחו הרבה שוקולד. מריר. הוא עוזר.
שאלה חשובה:
ש: מה קורה אם לא מצליחים לעבור את המעבר בגלל מזג אוויר או מחלה?
ת: השביל מתוכנן כך שיש אופציות גיבוי ברוב המקומות. אם המעבר חסום (לרוב בחורף), אי אפשר לעבור. אם אתם לא מרגישים טוב בגלל הגובה, הדרך היחידה היא לרדת בחזרה לגובה נמוך יותר ולהתאקלם מחדש, או לוותר על המעבר ולנסות מסלול חלופי (יש כביש שמגיע למאנאנג מצד אחד ולג'ומסום מצד שני, אם כי לא חוויה מומלצת במיוחד). ביטוח נסיעות טוב עם כיסוי חילוץ מסוק לגובה הוא קריטי בדיוק למקרים כאלה. זה לא זול, אבל זה יכול להציל חיים. או לפחות להציל את הטרק שלכם בלי להסתכן.
שאלה חשובה:
ש: כמה עולה הטרק בערך?
ת: זה משתנה מאוד תלוי בסגנון הטיול שלכם (עצמאי? עם מדריך ופורטר? קבוצה?), במשך הזמן, ובאיזו עונה אתם מטיילים. באופן גס מאוד, טרק של 15-20 יום יכול לעלות בין 800 ל-1500 דולר לאדם, כולל הכל (לינה, אוכל, היתרים, תחבורה לשביל וממנו, טיפים למדריך/פורטר אם יש). זה יכול להיות קצת פחות אם אתם ממש חסכנים או מטיילים עצמאית, וקצת יותר אם אתם מפנקים את עצמכם בטיהאוסים "יקרים" יותר או שוכרים מדריך ופורטר רק לעצמכם.
הסוף הוא רק התחלה? או פשוט סוף?
אחרי שחוצים את תורונג לה, הירידה היא למוסטנג. הנוף משתנה דרמטית לנוף מדברי-אלפיני. הכפרים נראים אחרת. התרבות קצת שונה. בדרך עוברים במקדש מוקטינאת', מקום קדוש להינדים ובודהיסטים כאחד. בג'ומסום, בירת מחוז מוסטנג, יש שדה תעופה קטן. הרבה מטיילים מסיימים שם וטסים חזרה לפוקארה. אחרים ממשיכים ללכת עוד כמה ימים דרומה, דרך עמק קאלי גאנדקי, העמק העמוק ביותר בעולם (בין האנאפורנה לדאולאגירי), עד מירדי או בירטנטי, ומשם לנסוע לפוקארה.
איך שזה לא ייגמר, התחושה של ההישג והחוויות שצברתם ישארו איתכם.
שאלה חשובה:
ש: האם אפשר לעשות רק חלק מהשביל?
ת: בהחלט! המסלול הפופולרי ביותר למי שאין לו מספיק זמן או כושר לכל השביל הוא טרק הפון היל (Poon Hill). זה מסלול קצר יותר, של 4-5 ימים בדרך כלל, שמגיע לגובה מקסימלי של קצת מעל 3,200 מטר בפון היל עצמו (נקודת תצפית מדהימה לזריחה על האנאפורנה והדאולאגירי), ועובר דרך כפרים מקסימים כמו גאנדרוק וגוראפאני. הוא נותן טעימה מעולה מנופי האזור ומהתרבות המקומית, בלי אתגר הגובה הקיצוני של המעבר.
שאלה חשובה:
ש: מה הסיפור עם הכבישים החדשים? זה הורס את הטרק?
ת: זהו נושא שנוי במחלוקת. מצד אחד, הכבישים מביאים פיתוח וגישה קלה יותר לכפרים המרוחקים. מצד שני, הם פוגעים בחוויית הטרק המסורתית. היום בחלקים מהשביל הולכים ממש על כביש עפר (אם כי אפשר לעקוף לרוב). זה פחות רומנטי, בואו נגיד את זה ככה. אבל השביל עדיין עובר דרך מקומות מדהימים שאין אליהם גישה בכביש, והחלקים הגבוהים נותרו כפי שהיו. זה פשוט שינה קצת את הדינמיקה ואת אפשרויות המסלול.
שאלה חשובה:
ש: כמה זמן לפני הטרק כדאי להגיע לקטמנדו/פוקארה?
ת: מומלץ להגיע לפחות יום-יומיים לפני התחלת הטרק עצמו. זה נותן זמן להתאושש מהטיסה, לסדר את היתרי הטרק (אם לא עשיתם מראש), לקנות או לשכור ציוד שחסר, לארגן את הפורטר/מדריך אם צריך, ולקבל תדריך סופי. וגם סתם לספוג קצת את האווירה הכאוטית-מרתקת של קטמנדו או את השקט היחסי של פוקארה.
בשורה התחתונה: האם זה שווה את זה?
בלי ספק. שביל האנאפורנה הוא לא רק טרק. זו חוויה של פעם בחיים. הוא ידרוש מכם מאמץ פיזי ומנטלי. הוא יאתגר אתכם. הוא יביא אתכם לגבולות שלכם. אבל הוא גם יגמול לכם בנופים עוצרי נשימה, במפגשים אנושיים מרתקים, ובתחושת הישג אדירה. תלמדו על עצמכם דברים חדשים. תגלו כמה מעט אתם באמת צריכים כדי להיות מאושרים (רמז: בעיקר מים נקיים, אוכל חם ומיטה יבשה). ואולי, רק אולי, תחזרו אנשים קצת יותר טובים. או לפחות עם סיפורים מדהימים לנכדים. אז כן, בהחלט שווה כל צעד. אפילו את אלה שמרגישים שהם עולים לנצח. צאו לדרך. ההרים מחכים.
