יש מקומות בעולם שקוראים לכם בשקט. לא בצעקה של "בואו לכאן, אנחנו הכי יפים!", אלא בלחישה עמוקה של "יש כאן משהו בשבילכם, אם רק תעזו לחפש". הרי אדירונדק בצפון מדינת ניו יורק הם בדיוק כאלה. לא פסגות מחודדות שנועצות מבט בשמיים, אלא רכס קדום, מעוגל, מכוסה ביערות אינסופיים ואלפי אגמים. אבל בתוך כל הירוק והכחול הזה, מסתתר אתגר שגרם לאנשים להקדיש שנים מחייהם, להזיע, לכאוב ובעיקר לחייך חיוך ענק כשהם מגיעים לפסגה. מדברים על "ה-46". אם השם מצלצל לכם מוכר, אתם כנראה כבר בדרך. אם לא, טוב שהגעתם לכאן. כי הולכים לצלול עמוק לתוך העולם הזה, ולגלות אם זה בכלל בשבילכם. או אולי סתם לגרות את בלוטות הטיפוס שלכם. מי יודע?

אדירונדק: 46 פסגות שקוראות לכם (או סתם צוחקות עליכם)

אז מה זה ה"46" הזה, ולמה אתם צריכים לשים לב?

בניגוד למה שהשם אולי מרמז, לא מדובר פה על 46 ההרים הגבוהים ביותר במדינת ניו יורק. זה היה הרעיון המקורי, אי שם בתחילת המאה ה-20, כששניים חבר'ה עם חיבה לגבהים החליטו למפות ולטפס על מה שהם חשבו שהם הפסגות הגבוהות ביותר. אבל המדידות של אז… נו, בואו נגיד שהן היו קצת פחות מדויקות מה-GPS שיש לכם היום בכיס.

אז יצא שהם טיפסו על 42 פסגות שהיו מעל גובה מסוים (כ-4,000 רגל, או 1,219 מטר) לפי המפות שלהם. לימים, התברר שכמה מהפסגות "הנמוכות" יותר הן למעשה גבוהות יותר מכמה מהפסגות "הגבוהות" ברשימה המקורית. ואז התברר גם שכמה מהפסגות המקוריות הן למעשה *מתחת* לגובה הזה.

אבל היסטוריה היא היסטוריה, ואי אפשר לשנות את כללי המשחק באמצע. או שכן אפשר? אז הוסיפו לרשימה המקורית עוד 4 פסגות שהן גבוהות מספיק (מעל 4,000 רגל), וכך נולדה הרשימה המיתולוגית של 46 הפסגות הגבוהות של אדירונדק. והמטרה? לטפס על כולן. מי שמצליח, הופך רשמית ל"אדירונדק 46ר" (Adirondack 46er).

זה לא תואר רשמי של האו"ם או משהו כזה, אבל בחוגי המטיילים זה שווה הרבה יותר מכל תואר אקדמי. זה אומר שהתמודדתם, התעקשתם, ולחצתם על עצמכם (ועל הברכיים שלכם) עד הסוף. זה לא סתם טיול, זו סוג של קווסט אישי.

למה דווקא 46? הסיפור קצת עקום, אבל ההישג אמיתי

כמו שאמרנו, המספר 46 הוא תוצאה של שילוב של טעות היסטורית, מדידות שהשתפרו, והחלטה לשמור על הליבה המקורית של הרשימה ולהוסיף לה את מה שבאמת עמד בקריטריון הגובה המקורי. זה קצת כמו להגיד שדינוזאורים הם עדיין קיימים, רק קטנים, מנוצים ועפים. לא בדיוק, אבל בערך.

הרשימה המקורית נוצרה על ידי הכומר וההיסטוריון רולנד בקון ביקונל ואדית רוברטס בשנת 1925. הם טיפסו על כל הפסגות ברשימה המקורית, ובכך היו הראשונים שהשלימו את האתגר הזה. לימים, כשמדידות מדויקות יותר הגיעו, הרשימה התעדכנה (אבל לא הפסגות עצמן!).

אז ה-46רס הם קבוצה, או בעצם קהילה, של אנשים ששמו לעצמם למטרה לטפס על כל הפסגות האלה. חלק עושים את זה בקיץ, חלק בחורף (אתגר אחר לגמרי!), חלק תוך שנים ספורות, וחלק פורסים את זה על עשורים. כל אחד בקצב שלו, כל אחד עם האתגרים שלו.

לא גורד שחקים, בקושי גבעה? אל תתנו למספרים לבלבל אתכם

טוב, בטח ראיתם את המספרים – 4,000 רגל זה בערך 1,200 מטר. בישראל יש הרים יותר גבוהים. אז מה הסיפור הגדול? ובכן, הסיפור הגדול הוא לא הגובה המוחלט, אלא הפרשי הגובה מנקודת ההתחלה ועד הפסגה, אורך המסלול, והכי חשוב – סוג המסלול.

הרי אדירונדק הם לא האלפים החדים או ההימלאיה הענקית. הם עתיקים, שחוקים על ידי הקרחונים. השבילים שם… נו, בואו נגיד שהם "טבעיים" לגמרי. זה אומר הרבה שורשים, הרבה בוץ (הרבה מאוד בוץ!), הרבה דרדרות סלעיות, והרבה, הרבה טיפוס תלול. אין פליי-אוף קארדס או מדרגות מסודרות ברוב המקומות. זה אתה מול ההר, וההר לא תמיד נחמד.

שביל באדירונדק יכול להתחיל יפה, להמשיך בנחל שיש לחצות (במובן של ללכת בתוכו כשהוא עולה על גדותיו), לעבור דרך ביצה טובענית, ואז לטפס בזווית של 45 מעלות ויותר על סלעים חלקלקים, שורשים שמחכים להכשיל אתכם, ובתוך יער עבות שלא נותן לראות את השמיים.

זו לא חוויית טיול בפארק מסודר. זו חוויה של להיות בטבע פראי יחסית, ולעבוד קשה בשביל כל מטר גובה שאתם מרוויחים. ובגלל זה, גם פסגה בגובה 1,300 מטר יכולה להרגיש כמו האוורסט הקטן שלכם כשתגיעו אליה מזיעים, אבקנים, ועם חיוך מטופש על הפנים.

תכנון זה חצי הדרך (והחצי השני זה לא ללכת לאיבוד)

אם יש משהו שחייבים להבין לפני שיוצאים לאתגר כזה, זה שתכנון זה לא אופציה, זה הכרח. אי אפשר פשוט להגיע לכאן ולשאול "טוב, על איזה הר מטפסים היום?". טוב, אפשר, אבל כנראה שתמצאו את עצמכם מהר מאוד יושבים בצד הדרך, מנסים להבין לאן ללכת.

הרי אדירונדק הם אזור ענק. הפסגות מפוזרות. חלקן דורשות טיול יום ארוך, חלקן שילוב של כמה פסגות ביום אחד, וחלקן דורשות טיפוס של כמה ימים עם לינה בטבע. יש כאלה שיש להן שבילים ברורים למדי, ויש כאלה שהשביל אליהן הוא בגדר המלצה בלבד, ולמעשה מדובר בניווט בשטח.

אז מה צריך? בואו נגיד ככה:

• מפות וניווט: מפות טופוגרפיות טובות (נייר!) ומצפן הם חובה. גם מכשיר GPS או אפליקציית ניווט בטלפון זה נהדר, אבל אל תסמכו רק עליהם. סוללות נגמרות, קליטה אין.
• ציוד מתאים: נעלי הליכה טובות וחזקות (גבוהות רצוי), בגדים בשכבות (מזג האוויר בהרים משתנה במהירות), מעיל גשם/רוח קל משקל, פנס ראש (גם אם יוצאים בבוקר), כפפות וכובע (גם בקיץ בפסגה יכול להיות קר).
• מים ואוכל: הרבה מים! בקיץ חם ולח. יש מקורות מים בדרך, אבל צריך לדעת לזהות אותם ולטהר את המים. אוכל שמספק אנרגיה.
• עזרה ראשונה: ערכה בסיסית וקצת ידע איך להשתמש בה.
• ידע: איך קוראים מפה? איך נווטים במצפן? איך מתמודדים עם מפגש עם חיות בר (דובים, איילים)? איך מפנים מקום למטיילים אחרים על השביל?

כן, זה נשמע כמו שיעור הישרדות, ובמובן מסוים זה ככה. ההרים האלה לא סולחים לזלזול. אבל עם הכנה נכונה, הם נותנים חוויה בלתי נשכחת.

המאבק הפנימי והניצחון בפסגה (או סתם הפסקת אוכל שווה)

האתגר של ה-46רס הוא לא רק פיזי. הוא גם מנטלי. יש ימים שבהם הכניסה לשביל מרגישה כמו כניסה לגיהינום של בוץ וחרקים. יש עליות שנדמה כאילו הן לא נגמרות לעולם. יש רגעים שאתם בטוחים שלקחתם פנייה לא נכונה (לרוב לא, אבל ההרגשה שם). ויש את הרגע שאתם עומדים מול קיר סלע תלול וצריכים להחליט אם אתם מסוגלים לטפס עליו.

זה הרגע שבו הראש אומר "די! למה אתם עושים את זה לעצמכם?" והלב (או הרגליים) אומר "יאללה, עוד קצת!". המאבק הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה. וזה מה שהופך את ההגעה לפסגה למתוקה כל כך.

כשאתם מגיעים לפסגה (שלא תמיד מסומנת בצורה ברורה, אגב), לרוב יש תחושה של הקלה עצומה. אם יש מזל, יש גם נוף עוצר נשימה – ים של פסגות ירוקות, אגמים נוצצים בשמש. אם פחות מזל, יש ענן סמיך שגורם לכם להרגיש כאילו טיפסתם כל הדרך לתוך שמיכת פוך אפורה.

אבל גם כשאין נוף, יש את התחושה של ההישג. את הידיעה שהתמודדתם והצלחתם. אתם חלק מקבוצה די מטורפת של אנשים שרודפת אחרי רשימה די מוזרה של פסגות. ויש לכם רגע שקט שם למעלה, עם הרוח והשקט, רק אתם וההר. ואז, כמובן, צריך לרדת. שזה סיפור בפני עצמו לפעמים.

שאלות ששוות טיפוס (או סתם תשובות לכאלה שמתעצלים לחפש בגוגל)

מתי הזמן הכי טוב לטפס על הפסגות הגבוהות?

כל עונה מציעה משהו אחר. קיץ (יוני-אוגוסט) הוא הפופולרי ביותר, אבל חם, לח ומלא ביתושים (תביאו ספריי!). סתיו (ספטמבר-אוקטובר) הוא מדהים ביופיו עם צבעי השלכת, אבל צריך להיות מוכנים למזג אוויר קריר ומשתנה. אביב (אפריל-מאי) זה "Mud Season" – עונת הבוץ, והשבילים יכולים להיות בלתי עבירים. חורף (דצמבר-מרץ) זה אתגר אמיתי שדורש ציוד וניסיון ספציפי (שלג, קרח, טמפרטורות קיצוניות).

האם צריך להיות בכושר מטורף כדי לטפס?

כן, בהחלט צריך להיות בכושר טוב. זה לא טיול קל. הטיפוס תלול וממושך. אבל זה לא אומר שצריך להיות אצן מרתון. כושר הליכה טוב, סיבולת, וכוח ברגליים זה הכרחי. ובעיקר – נחישות.

האם הפסגות מסומנות?

השבילים הראשיים מסומנים לרוב בסימונים כחולים או צהובים על עצים. אבל הסימון יכול להיות דליל, ואפילו להיעלם בחלקים תלולים או סלעיים. בפסגות עצמן, לרוב יש רק עמוד מתכת קטן שמציין שהגעתם. ניווט עצמאי הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה.

האם זה מסוכן?

כל פעילות בטבע כרוכה בסיכונים. באדירונדק הסיכונים העיקריים הם שינויים פתאומיים במזג האוויר (סופות רעמים, ירידת טמפרטורות), התייבשות, היפותרמיה, פציעות נפילה או נקע, ואובדן דרך. עם הכנה נכונה, ציוד מתאים, והקשבה לגוף ולסביבה, אפשר לצמצם את הסיכונים משמעותית.

כמה זמן לוקח לסיים את כל 46 הפסגות?

זה לגמרי תלוי בכם! יש אנשים שמסיימים תוך שנה (מה שדורש המון זמן פנוי, כושר מטורף, ותנאים טובים). רוב האנשים עושים את זה על פני מספר שנים. זה מסע, לא מרוץ.

האם צריך מדריך?

לא חובה, אבל אם אתם חדשים באזור או לא מנוסים בניווט, מדריך מקומי יכול להיות לעזר רב, במיוחד לפסגות הפחות מסומנות או בעונות קשות. יש גם קבוצות טיפוס מאורגנות שזו דרך נהדרת להתחיל וללמוד.

האם יש דובים?

כן, יש דובים שחורים באזור. לרוב הם ביישנים ולא מהווים סכנה. חשוב לא להשאיר אוכל בחוץ (במיוחד בלילה), ולהשתמש בפחי אוכל חסיני דובים איפה שצריך. מפגש עם דוב הוא נדיר, ואם קורה, יש לדעת איך להתנהג (לא להתקרב, לא להאכיל, להשמיע רעש אם צריך). אל דאגה, הם לא טורפים של בני אדם לרוב.

אז, לסיכום: למי מתאים האתגר הזה?

האתגר של הרי אדירונדק והפיכה ל-46ר הוא לא לכל אחד. הוא דורש מחויבות, כושר גופני (אבל בעיקר מנטלי), יכולת תכנון, והרבה סבלנות (לבוץ, לחרקים, ולפעמים גם לעצמכם). אבל אם אתם אוהבים אתגרים, מתחברים לטבע פראי, לא מפחדים ללכלך את הידיים (והרגליים), ומחפשים חוויה שתשאיר לכם סיפוק עצום ותמונות (אפילו אם רק בראש) לכל החיים – אז אדירונדק יכול להיות בדיוק הדבר בשבילכם.

זו לא סתם רשימה של פסגות לכיבוש. זו הזמנה לצלול לתוך יערות עתיקים, לחצות נחלים, לטפס על סלעים ולהגיע למקומות שקטים ויפים. זו הזדמנות להכיר את עצמכם מחדש, ולהבין כמה חזקים אתם באמת. אז אולי הפסגות צוחקות עליכם בהתחלה, אבל בסוף… בסוף אתם אלה שתצחקו כל הדרך לפסגה הבאה.