המסע אל הנקודה הכי נמוכה: ממצדה לים המלח

יש טיולים.
ויש את הטיול הזה.
המסלול ממצדה לים המלח הוא לא סתם עוד הליכה בנוף יפה.
זו חוויה עוצמתית.
מסע בזמן, בטבע, ובעיקר – בתוך עצמכם.
תחשבו על זה רגע: להתחיל את היום על פסגה היסטורית, עמוסה בסיפורים של גבורה ונפילה, ולסיים אותו במקום הנמוך ביותר על פני כדור הארץ.
זה משהו שקשה להסביר במילים.
אבל אפשר בהחלט ללכת אותו.
אם אתם מחפשים את הטרק שירים לכם את האדרנלין, יפתח לכם את הלב לנופים עוצרי נשימה, וישאיר אתכם עם תחושת הישג שלא תשכחו לעולם – הגעתם למקום הנכון.
בואו נצלול פנימה.

למה דווקא הטרק הזה? 3 סיבות שישכנעו אתכם (ועוד כמה בונוסים)

ישראל עשירה במסלולי טיול מדהימים.
החל מהגליל הירוק ועד הנגב הצהוב-אדום.
אבל משהו בנוף המדברי של אזור ים המלח פשוט שובה לב.
והמצדה?
היא אייקון לאומי, סיפור היסטורי מרתק.
אז למה לשלב?

הקסם של התחלה על פסגה היסטורית

דמיינו את זה: השמש עוד לא לגמרי עלתה.
אתם עומדים למעלה, על המצדה.
האוויר קריר, הצללים ארוכים.
אתם בין החומות העתיקות, נושמים היסטוריה בת אלפי שנים.
מרגישים את הרוח של אלו שהיו כאן לפניכם.
הנוף מסביב מתחיל להתעורר לחיים.
הרי מואב בצד אחד, המדבר פרוש למרחקים, ואי שם למטה – האפרפר-כחול של ים המלח.
זו לא סתם נקודת התחלה פיזית.
זו גם נקודת התחלה מנטלית.
היא מכניסה אתכם מיד לאווירה הנכונה.
רצינות, התרגשות, ובעיקר – ציפייה למה שיבוא.

ירידה גדולה מנקודה גבוהה לנקודה נמוכה (תרתי משמע?)

אין הרבה מקומות בעולם בהם אפשר להתחיל מסלול על פסגה יחסית גבוהה (המצדה היא אמנם לא האוורסט, אבל היא בולטת בנוף!) ולסיים אותו בנקודה הכי נמוכה על פני היבשה.
המסלול הזה הוא ירידה מתמדת.
בחלקו הראשון, ירידה תלולה.
בחלקו השני, ירידה מתונה יותר בתוך וואדי מדברי.
השינוי הזה בגובה מורגש היטב ברגליים, אבל גם בראש.
אתם כל הזמן מתקרבים אל היעד הנמוך הזה, וההרגשה הזו של "לרדת" היא חלק בלתי נפרד מהחוויה.
זה קצת כמו לצלול לתוך נוף חדש, שמתגלה לאט לאט בכל צעד.

זה לא סתם "הולכים לים המלח"

בואו נודה באמת.
אפשר לנסוע ברכב לים המלח.
אפשר לשבת על החוף, למרוח בוץ, ולהרגיש את המליחות הבלתי נתפסת.
אבל להגיע לשם ברגל?
אחרי הליכה של כמה שעות במדבר?
זה סיפור אחר לגמרי.
זו תחושת סיום והשלמה.
הים מקבל משמעות אחרת לחלוטין כשאתם רואים אותו מתקרב לאט לאט לאורך כל הדרך.
הטבילה בסוף היא לא סתם פינוק.
זו פרס אמיתי על המאמץ.
משהו שבאמת הרווחתם ביושר.
וזה, חברים, שווה את כל הזיעה.

אז מה צריך לדעת לפני שיוצאים לדרך? 5 דברים קריטיים!

טוב, השתכנעתם? יופי!
עכשיו בואו נדבר תכלס.
טרק מדברי, ועוד כזה שמתחיל מוקדם בבוקר, דורש קצת תכנון.
אבל אל תדאגו, זה לא מסובך מדי.
רק שימו לב לפרטים הקטנים.

מה *באמת* חייבים בתיק? רמז: זה לא רק המגבת לים המלח

אתם במדבר.
אפילו אם המסלול מסתיים ליד הים.
הדבר הכי חשוב הוא… ניחשתם נכון: מים!
לא "קצת מים".
הרבה מים.
כמות משתנה בהתאם לעונה, למזג האוויר ולקצב ההליכה, אבל חשבו במונחים של מינימום 3-4 ליטר לאדם ביום קריר, ויותר מכך בימים חמים.
עדיף שיישאר קצת מים בסוף מאשר שתתייבשו באמצע.
בנוסף למים, קחו גם:

• נעלי הליכה טובות! לא סנדלים, לא כפכפים. שטח מדברי קשה דורש תמיכה והגנה.
• כובע רחב שוליים. השמש חזקה, גם בחורף.
• קרם הגנה. תתמרחו. תתמרחו שוב.
• חולצה שמנדפת זיעה. בגדים נושמים.
• שכבות לבוש (בעיקר אם מתחילים מוקדם בבוקר). קר למעלה לפני הזריחה, ומתחמם מהר מאוד.
• חטיפים עתירי אנרגיה. שוקולד, פירות יבשים, אגוזים. משהו שיכניס לכם קצת דלק.
• עזרה ראשונה בסיסית (פלסטרים, חומר חיטוי קטן).
• טלפון נייד טעון (עם סוללת גיבוי אם יש). קליטה לא תמיד מובטחת, אבל חשוב שיהיה.
• מפה או אפליקציית ניווט אמינה. המסלול מסומן, אבל תמיד טוב שיש גיבוי.

שאלה ותשובה:

ש: כמה מים זה מספיק? אני לא רוצה לסחוב סתם משקל…

ת: קמצנות על מים במדבר היא רעיון ממש גרוע. כמו שאמרתי, מינימום 3-4 ליטר לאדם, אבל ביום חם או אם אתם הולכים לאט, אפילו 5-6 ליטר. עדיף לשאת קצת יותר משקל בהתחלה וליהנות מהמים בסוף, מאשר להיות צמאים ועל סף התייבשות באמצע הדרך. זו לא המלצה, זו דרישת בסיס.

העונה המושלמת למסע (ולא, זה לא אמצע הקיץ)

המדבר בקיץ זה… ובכן, חם.
מאוד חם.
ומסלול חשוף ברובו כמו זה, בשמש של ים המלח, יכול להיות מסוכן.
לכן, העונות המומלצות ביותר לטרק הזה הן האביב והסתיו.
הטמפרטורות נעימות יותר.
השמש עדיין מחממת, אבל לא קטלנית.
הצמחייה המדברית, אם זכיתם לגשם טוב לפני, יכולה להיות מפתיעה בירוק שלה.
גם החורף יכול להיות אופציה, אבל קחו בחשבון שהבוקר על המצדה יכול להיות קפוא, וצריך להתלבש היטב.
ובכל עונה שתבחרו, התחילו כמה שיותר מוקדם בבוקר!
השמש המדברית של הצהריים לא מרחמת.

האם חייבים מדריך? או אפשר ללכת לבד?

המסלול מסומן היטב.
באופן עקרוני, אפשר ללכת אותו לבד או בקבוצה קטנה ללא מדריך.
עם זאת, יש יתרונות ללכת עם קבוצה מאורגנת או מדריך:

• הסבר היסטורי וגיאולוגי: מדריך טוב יוסיף המון ידע על המצדה, על הגיאולוגיה של האזור, ועל החי והצומח המדברי. זה משדרג את החוויה.
• לוגיסטיקה: קבוצה מאורגנת בדרך כלל מטפלת בהסעות (הגעה למצדה בבוקר, איסוף מים באמצע הדרך, הסעה בסוף מים המלח). זה מקל מאוד על התכנון.
• ביטחון: ללכת בקבוצה זה תמיד בטוח יותר, במיוחד בשטח מדברי מרוחק.

אם אתם בוחרים ללכת לבד, ודאו שיש לכם את כל הציוד הדרוש, שיש מישהו שיודע איפה אתם ומתי אתם אמורים לסיים, ואל תתפשרו על כמויות המים.

שאלה ותשובה:

ש: המסלול קשה? צריך להיות ספורטאי על?

ת: לא צריך להיות ספורטאי על, אבל כן צריך כושר בסיסי טוב. החלק הראשון, הירידה מהמצדה (במיוחד בשביל הנחש), הוא תלול ומאתגר לברכיים. החלק השני הוא הליכה ארוכה יותר בוואדי, פחות תלולה אבל חשופה לשמש. מי שהולך באופן קבוע ורגיל לטיולים של כמה שעות יעמוד בזה בהחלט. מי שקם מהספה רק כדי להגיע למקרר, אולי כדאי להתחיל מטיולים קצרים יותר…

הירידה הגדולה: על השביל (או השבילים?) ומה שרואים בדרך

הטרק מתחיל כאמור על המצדה.
יש שתי אופציות עיקריות לירידה מהמצדה עצמה:

שביל הנחש מול סוללת הרומאים: באיזה צד של ההיסטוריה אתם?

אם הגעתם למצדה ברכב או באוטובוס (ולא עליתם רגלית בשביל הנחש בלילה לראות זריחה – שזו אופציה מדהימה בפני עצמה, אבל סיפור לטרק אחר!), סביר להניח שתתחילו מהצד המזרחי.

הירידה הקלאסית מהמצדה לצד מזרח היא דרך שביל הנחש.
זהו שביל מפותל, ארוך למדי (כ-45 דקות עד שעה ירידה), עם נוף דרמטי לים המלח.
הוא בנוי היטב, עם מדרגות פה ושם, אבל הירידה המתמדת עלולה להכביד על הברכיים והשרירים שלא רגילים לזה.
הזריחה משביל הנחש היא מפורסמת בעולם כולו, וזה גם השביל בו ירדו המגינים.
היסטוריה בכל צעד.

אם אתם מגיעים לצד המערבי של המצדה (מהצד של ערד), האופציה העיקרית היא ירידה קצרה ותלולה יחסית דרך סוללת הרומאים.
זו סוללה רחבה יותר, ישרה יותר, שהרומאים בנו כדי לכבוש את המצדה.
הירידה בה מהירה יותר (כ-15-20 דקות), אבל תלולה מאוד.
אם אתם מתחילים את הטרק כולו מצד מזרח (האופציה הנפוצה יותר), אתם ככל הנראה תרדו בשביל הנחש.

שאלה ותשובה:

ש: אפשר לרדת ברכבל במקום ללכת?

ת: תיאורטית אפשר, אבל אז פספסתם חלק משמעותי מהחוויה של הטרק. הירידה משביל הנחש היא חלק בלתי נפרד מהאתגר והנוף. אם אתם בכל זאת רוצים לוותר על הירידה התלולה מכל סיבה שהיא (בריאותית, לוגיסטית), תצטרכו לתאם את זה ולוודא שיש לכם נקודת התחלה אלטרנטיבית למסלול לכיוון ים המלח שמתאימה לכם. אבל המלצה שלי? תתגברו על זה, זה שווה את המאמץ!

המסע בוואדי: אלף גוונים של חום (ואפור, וצהוב)

אחרי הירידה מהמצדה, המסלול ממשיך בוואדיות המדבריים לכיוון ים המלח.
השביל עובר בנוף בראשיתי.
הרים חשופים.
קפלי קרקע.
צבעים מדהימים של חום, אדום, צהוב, אפור.
השקט המדברי לפעמים מוחלט, ולפעמים מופר רק על ידי הרוח או ציוץ ציפור מדברית נדירה.
בדרך תפגשו אולי גבי מים (אם ירד גשם מספיק חזק בחורף), עצי שיטה בודדים, וצמחי מדבר שמצליחים לשרוד בתנאים הקיצוניים.
המסלול לרוב מסומן בשביל שחור (נחל תמרים או נחל צאלים, תלוי במסלול המדויק שבחרתם, אבל הרעיון דומה).
זו הליכה מישורית יחסית, אבל ארוכה.
קחו את הזמן.
תסתכלו מסביב.
תנשמו עמוק את האוויר המדברי הצלול.
השמש תלווה אתכם כמעט לכל אורך הדרך, וזה רגע בו תבינו למה קראתי לכם לקחת הרבה מים וכובע רחב שוליים.

שאלה ותשובה:

ש: כמה זמן לוקח כל הטרק?

ת: זה תלוי בכושר ההליכה שלכם, האם אתם עוצרים להרבה הפסקות, ומאיפה בדיוק אתם מתחילים ומסיימים (שביל נחש/סוללה, נקודת איסוף בים המלח). הערכה גסה: הירידה מהמצדה כשעה. ההליכה בוואדי עד אזור ים המלח יכולה לקחת 3-5 שעות נוספות. בסך הכל, רוב האנשים עושים את זה ב-4-6 שעות הליכה נטו. הוסיפו לזה הפסקות, זמן צילום, וזמן התארגנות. תכננו ליום שלם.

היעד הנמוך ביותר: סוף המסלול בים המלח

אחרי שעות של הליכה, אתם מתחילים לראות אותו ברור יותר ויותר.
הים.
היעד הנמוך הזה.
זו תחושת הקלה והתרגשות כאחד.
הרגליים כבר עייפות, הגוף אולי דביק מזיעה, אבל המטרה קרובה.
נקודת הסיום של הטרק היא בדרך כלל אי שם ליד אחד מחופי ים המלח או מלונות האזור, תלוי במסלול המדויק והסדרי האיסוף שלכם.

הטבילה המפורסמת: באמת מרחפים? (כן, באמת!)

ואז זה קורה.
מורידים את נעלי ההליכה.
אולי שוטפים קצת את הרגליים.
נכנסים למים.
והגוף פשוט… צף.
זו חוויה מוזרה ומצחיקה.
אי אפשר לשקוע.
המים סמיכים ומלוחים ברמות שקשה לדמיין.

הערה חשובה: לא להכניס עיניים! המליחות צורבת בצורה בלתי רגילה. לא לגלח יום לפני! כל חתך קטן צורב אש. פשוט להישען אחורה ולהתמסר לחוסר הכבידה המצחיק הזה.

אחרי שעות של הליכה, הטבילה הזו היא פינוק אמיתי.
אפילו אם זה רק לכמה דקות.
השילוב של המאמץ הפיזי והצלילה למים המלוחים הוא סיום מושלם ליום כזה.
זה מרענן, זה מצחיק, וזה מזכיר לכם איפה בדיוק סיימתם את המסע.

שאלה ותשובה:

ש: מה עושים בסוף? איך חוזרים?

ת: זו שאלה לוגיסטית חשובה. אם הלכתם בקבוצה מאורגנת, בדרך כלל מחכה לכם הסעה בנקודת הסיום. אם אתם הולכים לבד, האפשרויות הן: א. להשאיר רכב אחד בנקודת הסיום בים המלח ורכב שני בנקודת ההתחלה (מצדה מזרח/מערב). ב. לתאם מראש מונית או שירותי הסעה שיאספו אתכם בסוף. אין תחבורה ציבורית קבועה שמחברת ישירות בין נקודות ההתחלה והסיום בצורה נוחה מיד בסוף הטרק. תכנון הסוף הוא קריטי!

שאלה ותשובה:

ש: אפשר לעשות את המסלול עם ילדים?

ת: זה תלוי מאד בגיל הילדים וברמת הניסיון שלהם ושלכם בטיולים ארוכים בשטח. הירידה מהמצדה דורשת זהירות וריכוז, וההליכה בוואדי יכולה להיות ארוכה ומעייפת בשמש. המסלול לא מתאים לילדים קטנים מאוד או כאלה שאינם רגילים ללכת שעות רצופות. למשפחות מנוסות עם ילדים גדולים (עשרה ומעלה, אולי?) זה יכול להיות אתגר כיפי, אבל רק אחרי שתכננתם הכל לפרטי פרטים ולקחתם מספיק מים ופינוקים בדרך.

שאלה ותשובה:

ש: מה עם החום? אי אפשר ללכת בקיץ בכלל?

ת: ההמלצה הגורפת היא להימנע מטרק כזה בקיץ בשעות היום בגלל סכנת מכת חום והתייבשות. אם בכל זאת רוצים ללכת באזור בקיץ, אפשר לשקול מסלולים קצרים יותר, מסלולים עם הצללה חלקית (פחות רלוונטי פה), או לצאת ממש מוקדם לפני הזריחה ולסיים לפני שהחום נהיה בלתי נסבל (דורש תכנון לוגיסטי קפדני של הגעה למצדה בחושך והליכה עם פנסים). אבל באמת, אביב וסתיו זו האופציה הכי נעימה ובטוחה.

זהו.
הגעתם לסוף המסע.
עברתם דרך היסטוריה, נוף מדברי פראי, וירידה פיזית ומנטלית.
סיימתם את הטרק המדהים ממצדה לים המלח.
זו חוויה שנשארת איתכם הרבה אחרי שהמלח יורד מהעור.
ההרגשה של ההישג.
היופי הדרמטי של המדבר.
ההבנה שאתם מסוגלים ליותר ממה שחשבתם.
אז אם אתם מוכנים לאתגר, לנופים עוצרי נשימה, ולטבילה הכי מלוחה בעולם – הטרק הזה מחכה לכם.
צאו לדרך.
לא תתחרטו.