השביל שישנה לכם את החיים? מדריך עמוק לשביל הפאסיפיק קרסט

תארו לעצמכם לנעול נעלי טיולים, לזרוק תיק עצום על הגב, ולהתחיל ללכת. אבל לא סתם ללכת. ללכת במשך חמישה חודשים. אולי שישה. אולי אפילו יותר. להתחיל אי שם בגבול מקסיקו, ולסיים רק כשתגיעו לגבול קנדה. זו לא פנטזיה פרועה מתוך ספר הרפתקאות שקראתם בילדות. זה קיים. קוראים לזה שביל הפאסיפיק קרסט. או בקיצור, PCT. וזה הולך להיות המסע הכי מטורף, הכי קשה, והכי מתגמל שתשמעו עליו מזה זמן רב.

שכחו מטיולים קצרים לסופ"ש. שכחו אפילו מטרקים של שבועיים. ה-PCT הוא ליגה אחרת לגמרי. הוא דורש מכם הכל. זמן, כסף, כוח פיזי, כוח מנטלי, סבלנות אינסופית, ויכולת לקבל בהבנה את העובדה שבמשך חצי שנה, הבית שלכם זה אוהל. הרהיטים שלכם זה אבן שיושבים עליה. והמקלחת שלכם? ובכן, בואו נגיד שיש נהרות. לפעמים. ונייר טואלט הפך למשאב יקר ערך.

אבל אל תתנו לפרטים ה"טכניים" הקטנים האלה לבלבל אתכם. מעבר לאתגרים הפיזיים והלוגיסטיים, ה-PCT מציע חוויה רוחנית ואישית שקשה לתאר במילים. נופים עוצרי נשימה שמשתנים כל יום. מפגשים אנושיים שיישארו איתכם לכל החיים. זמן איכות (הרבה זמן איכות!) עם עצמכם. והבנה עמוקה של מה אתם באמת צריכים בחיים (רמז: זה לא הרבה).

אז אם אי פעם חלמתם על משהו גדול באמת, על ניתוק טוטאלי מהשגרה, על מסע לגילוי עצמי בתוך נופי בראשית – אתם בדיוק במקום הנכון. אנחנו עומדים לצלול עמוק לתוך העולם המרתק הזה. בואו נתחיל.

1. מה זה בכלל השביל המטורף הזה ולמה שהוא קיים?

בואו נעשה סדר. שביל הפאסיפיק קרסט הוא שביל הליכה ארוך במיוחד. מאוד ארוך. הוא נמתח לאורך 4,270 קילומטרים (בערך, תלוי איך מודדים ואיפה הולכים בדיוק) מהגבול עם מקסיקו בדרום קליפורניה, דרך קליפורניה, אורגון, וושינגטון, עד לגבול עם קנדה. הוא עובר דרך שלוש מדינות, עשרות שמורות טבע ויערות לאומיים, שלוש מערכות אקולוגיות מרכזיות (מדבר, יער, הרים אלפיניים), ומתפתל על הרכסים הגבוהים של רכס סיירה נבדה ורכס קסקייד.

השביל הוא חלק ממה שנקרא "שבילי שלושת הכתרים" של אמריקה (Triple Crown of Hiking), יחד עם שביל האפלצ'ים ושביל קונטיננטל דיווייד. להשלים את שלושתם? זה כבר למועדון האקסקלוסיבי של חולי ההליכה המאובחנים ביותר.

המספרים היבשים? קחו נשימה עמוקה:

• אורך כולל: כ-4,270 קילומטרים. בערך כמו ללכת מתל אביב ללונדון… וחזרה… וכמעט עוד פעם ללונדון. ברגל.
• מדינות: קליפורניה, אורגון, וושינגטון. כל אחת עם האופי שלה, הנופים שלה, ומזג האוויר ההפכפך שלה.
• זמן ממוצע: 4-6 חודשים לרוב המטיילים. מי שממש ממהר יכול לסיים בפחות, מי שלוקח את הזמן (ובצדק!) ייקח לו יותר.
• גובה מקסימלי: פורסטר פאס (Forster Pass) בסיירה נבדה, כ-4,009 מטרים. כן, זה גבוה. וקר. ומדהים.
• מספר מטיילים "Thru-Hikers" (מטיילים את כל השביל ברצף) בשנה: אלפים מנסים, מאות מסיימים. זה לא צפוף כמו האוריינט אקספרס, אבל בהחלט תפגשו אנשים.

אז למה אנשים עושים את זה לעזאזל?

זו שאלת השאלות. והתשובה? מגוונת כמו האנשים עצמם. חלק מחפשים הרפתקה אולטימטיבית. חלק רוצים לבדוק את הגבולות הפיזיים והמנטליים שלהם. חלק עוברים משבר בחיים ורוצים זמן לחשוב ולהתחבר מחדש. חלק פשוט אוהבים ללכת. והרבה. חלקם ראו את הסרט "ויילד" (Wild) וחשבו "וואו, גם אני רוצה!" (אבל בלי כל הדרמה, כאילו?).

יש משהו מאוד ראשוני וטהור בללכת. פשוט ללכת. כל מה שצריך זה לזוז קדימה. הבעיות מסתכמות בפקק בבקבוק המים, או בשפשוף קטן ברגל. החיים הופכים להיות פשוטים באופן קיצוני. וזה, מסתבר, ממכר. אחרי כמה שבועות, הקצב של העיר נראה פתאום מופרך. הפגישות בלו"ז נראות הזויות. כל מה שחשוב זה השביל, האוכל הבא, והמקום לישון בו הלילה.

2. לתכנן את הבלתי ייאמן: איך ניגשים למפלצת כזו?

אי אפשר פשוט להרים תיק ולצאת לדרך. ה-PCT דורש תכנון. והרבה. תחשבו על זה כעל פרויקט מורכב. פרויקט הדורש לוגיסטיקה, כספים, ציוד, וידע. מי שמזלזל בשלב התכנון, לרוב לא מסיים.

האישורים שאתם חייבים להשיג (כי גם בשממה יש בירוקרטיה):

הדבר הכי קריטי לפני שאתם בכלל מתחילים לחשוב על ציוד, זה האישורים. נשמע מעצבן? זה קצת. אבל הכרחי. ה-PCT עובר דרך המון אזורים מוגנים, ויש הגבלה על מספר המטיילים שמתחילים כל יום. המטרה היא לשמור על השביל ולמנוע עומס.

• PCT Long-Distance Permit: זהו האישור העיקרי. מאפשר לכם ללכת ברציפות מעל 500 מייל. צריך להגיש בקשה הרבה זמן מראש (לרוב בנובמבר/דצמבר של השנה שלפני הטיול). המקומות נחטפים כמו כרטיסים להופעה של ביונסה. אל תפספסו!
• California Fire Permit: בקליפורניה, אם אתם רוצים להשתמש באש (גזייה, מדורה – למרות שמדורות לרוב אסורות), אתם צריכים אישור אש. מקבלים אותו באינטרנט אחרי צפייה בסרטון קצר. קלי קלות, אבל חשוב.
• קנדה Permit (אם אתם מסיימים שם): אם אתם מתכננים להיכנס לקנדה בסוף השביל, אתם חייבים אישור כניסה מיוחד. בלי זה, זה יכול להסתבך. תגישו בקשה חודשים מראש.
• אשרת כניסה לארה"ב (ויזה): כמובן, אתם צריכים להיות חוקיים בארה"ב. לרוב הישראלים זה אומר ויזת תייר רגילה (B1/B2). וודאו שהיא בתוקף לכל התקופה שאתם מתכננים לשהות שם.

ציוד: בואו נדבר על משקל (כי כל גרם נחשב)

אוקיי, עכשיו החלק הכי מעניין (ומתיש) לרוב המטיילים: הציוד. תחשבו שאתם הולכים לסחוב את הבית שלכם על הגב במשך חצי שנה. אז הבית הזה צריך להיות קטן, קל, ויעיל להפליא. "אולטרה-לייט" (Ultralight) זו לא מילה גסה בעולם ה-PCT. זו דרך חיים. כל גרם שאתם חוסכים, אתם מודים עליו אחר כך על השביל.

הבסיס לציוד אולטרה-לייט הוא ה"ביג 3": אוהל, שק שינה, ותיק גב. אלה הפריטים הכבדים ביותר, ושם אפשר לחסוך הכי הרבה משקל.

• אוהל: מחפשים אוהל קל משקל (מתחת 1 ק"ג אם אפשר), יציב ברוח, ומאוורר (כי במדבר חם).
• שק שינה: מתאים לטווח הטמפרטורות הצפוי בכל חלק של השביל. תזכרו שזה משתנה דרמטית מהמדבר החם לסיירה המושלגת. שקי שינה של פוך דחוסים טוב וחמים יחסית למשקל, אבל רגישים ללחות.
• תיק גב: נוח, בנפח מתאים (לרוב 50-65 ליטר), ובעיקר – קל. חשוב למדוד ולהתאים אותו לגב שלכם.

יש עוד המון פריטים קטנים וחיוניים: מערכת בישול קטנה (כי אוכל חם זה אושר קטן), פילטר מים (כי לא כל מים נקיים), ערכת עזרה ראשונה (קטנה וקלה!), בגדים לשלוש עונות (לבוש שכבות הוא המפתח), נעליים נוחות (לרוב הולכים עם נעלי שטח נמוכות ולא מגפיים כבדות), ועוד ועוד. כל פריט צריך להיבחר בקפידה. תתחילו לחקור, לקרוא סקירות, ולבקש עצות ממטיילים ותיקים.

אוכל וריסאפל (Resupply): איך שורדים בלי מקרר?

טוב, לא באמת בלי מקרר. אבל בלי מכולת ליד האוהל. ה-PCT עובר הרחק מערים גדולות לרוב. האוכל שאתם אוכלים נשלח מראש לנקודות לאורך השביל, לרוב עיירות קטנות או סניפי דואר קרובים. זו מערכת ה"ריסאפל".

אתם אורזים קופסאות עם אוכל יבש (פסטה, אורז, עדשים, שיבולת שועל, חטיפי אנרגיה, שוקולד, אגוזים, פירות יבשים – כל מה שקל, עתיר קלוריות, ולא מתקלקל), שולחים אותן מראש (או שמישהו שולח לכם בזמן אמת), ואוספים אותן כשתגיעו לנקודת הריסאפל. בחלק מהעיירות יש גם סופרמרקטים קטנים שאפשר לקנות מהם אוכל, אבל האפשרויות מוגבלות ולרוב יקרות יותר.

תכנון הריסאפל הוא אמנות בפני עצמה. כמה ימים הליכה יש בין נקודה לנקודה? כמה קלוריות אתם צריכים ליום? (הרבה!). איך אתם מוודאים שהקופסה תגיע לפניכם? זה דורש קצת עבודת בלשות ולוגיסטיקה, אבל זה חלק מהכיף (הכיף המעצבן לפעמים).

להכין את הגוף (והראש): זה לא רק הליכה

טוב, זה כן בעיקר הליכה. אבל הליכה עם תיק כבד, בעליות מטורפות, ירידות תלולות, ובכל תנאי מזג האוויר. הגוף חייב להיות מוכן. זה לא אומר שאתם צריכים להיות אצני מרתון, אבל כושר בסיסי טוב הוא הכרחי. טיולי יום ארוכים, טיולי סופ"ש עם תיק מלא, אימוני כוח לרגליים ולגב – כל אלה יעזרו.

אבל חשוב לא פחות (ואולי יותר) זה ההכנה המנטלית. ה-PCT הוא מסע של עליות וירידות. יהיו ימים קשים. מאוד קשים. ימים שבהם תרצו לוותר, להתקשר הביתה, ולהגיד "די, נמאס לי". צריך להיות מוכנים לזה. לפתח חוסן נפשי. להיות מסוגלים להתמודד עם בדידות, עם כאב, עם תסכול. היכולת לדחוף את עצמכם קדימה גם כשקשה היא מה שמבדיל בין מי שמסיים למי שלא.

3. החיים על השביל: מה באמת קורה שם יום יום?

שגרת יום על ה-PCT? האמת, אין ממש שגרה. כל יום שונה. אבל יש מקצב קבוע. מתעוררים עם השמש (או קצת לפניה אם רוצים להתחמק מהחום במדבר), מקפלים את האוהל הרטוב (או היבש, תלוי במזל), אוכלים ארוחת בוקר קרה (לרוב שיבולת שועל מיידית), שותים קפה (חובה!), אורזים את התיק, ומתחילים ללכת.

הולכים. שעות על שעות. עוצרים להפסקות קצרות למים וחטיף. עוצרים לארוחת צהריים על איזה נוף יפה. ממשיכים ללכת. אחה"צ מחפשים מקום לינה. מוצאים מקום יחסית מישורי, יחסית מוגן מהרוח, ובלי יותר מדי אבנים. מקימים את האוהל. מסננים מים. מבשלים ארוחת ערב (קערה מהבילה של פסטה עם רוטב יבש? גן עדן אחרי יום הליכה ארוך!). אוכלים. שוטפים כלים (עם טיפה מים קרים ונייר טואלט). מתארגנים לשינה. שוכבים בשק שינה ומרגישים את הגוף דואב קצת, אבל הלב מלא. וחוזר חלילה.

"משפחת השביל" (Trail Family): כי אף אחד לא באמת לבד

אחד הדברים המדהימים ביותר ב-PCT זה האנשים. אתם פוגשים מטיילים מכל העולם. צעירים, מבוגרים, סטודנטים, פנסיונרים, אנשים שעזבו את העבודה, אנשים שבין עבודות. כולם שם מאותה סיבה: ללכת את השביל. מהר מאוד נוצרות חברויות. אתם מתחילים ללכת עם אנשים מסוימים, לבלות איתם ערבים באוהלים סמוכים, לחלוק איתם אוכל, לעבור איתם רגעים קשים ורגעים מצחיקים. הם הופכים להיות "משפחת השביל" שלכם. זו מערכת תמיכה מדהימה. וקשרים כאלה, שנוצרים מתוך חוויה משותפת כה אינטנסיבית, נשארים לכל החיים.

וכמובן, יש את "מלאכי השביל" (Trail Angels). אנשים טובים שגרים ליד השביל ונותנים למטיילים טרמפים, מים, אוכל, מקלחת, מיטה, ולפעמים סתם חיבוק ועידוד. הם הופכים את החיים על השביל לאפשריים ונעימים יותר. בלעדיהם, ה-PCT היה קשה הרבה יותר.

מפגשים עם חיות בר: לא רק סנאים חמודים

הולכים בטבע? תקבלו טבע. על כל מה שיש בו. סנאים הם החברים הקבועים שלכם (ומנסים לגנוב לכם אוכל). איילים מתוקים יחצו לכם את השביל. ציפורים מכל מיני סוגים ילוו אתכם בשריקות. וכן, יש גם דובים. בעיקר בקליפורניה ובוושינגטון. לרוב דובים שחורים, שפחדנים מבני אדם. אבל בכל זאת, צריך לדעת להתנהל בסביבתם (לשמור אוכל בהקפדה, לעשות רעש כשצועדים). ויש גם נחשים, עקרבים במדבר, ויתושים (הרבה יתושים!) בסיירה ובצפון. זה חלק מהחוויה. זה הטבע, במלוא הדרו ועם כל הריגושים (והגירודים).

כשזה קשה: להתמודד עם האתגרים בחיוך (או לפחות בלי לבכות)

בואו נודה בזה, לא הכל פיקניק (למרות שיש פיקניקים שווים על השביל). יהיו ימים של גשם זלעפות שמרטיב אתכם עד העצם. יהיו ימים של חום מדבר בלתי נסבל. יהיו קטעים מושלגים בסיירה שדורשים שימוש בקרמפונים וגרזן שלג (ולדעת להשתמש בהם!). יהיו שלפוחיות ענקיות על הרגליים. יהיו כאבים בברכיים ובגב. יהיו רגעים של בדידות. יהיו רגעים של ספק עצמי עמוק. "מה אני עושה פה לעזאזל?".

הסוד הוא לא להיבהל. לזכור שזה חלק מהתהליך. לקחת הפסקה. לאכול משהו טוב. לדבר עם מטיילים אחרים. להזכיר לעצמכם למה התחלתם. לרוב, אחרי לילה טוב (או פחות טוב) וקצת אוכל, הכל נראה טוב יותר. והנופים? הנופים לרוב מספיקים כדי לשכוח את הקשיים, לפחות לכמה שעות.

4. הרגע הגדול: להגיע לקנדה… ואז מה?

אחרי חודשים של הליכה, של עליות וירידות, של שמש, גשם, שלג, ורוח, הרגע מגיע. השלט שמסמן את הגבול עם קנדה. מוניומנט 78. זה רגע מדהים. מרגש. מבלבל קצת. פתאום זה נגמר. הריקנות הראשונית מתערבבת עם תחושת סיפוק אדירה. עשיתם את זה. הלכתם מקסיקו עד קנדה. ברגל. אתם שייכים למועדון קטן ואקסקלוסיבי. תתחבקו עם מטיילים אחרים, תצלמו מיליון תמונות, ותנו לעצמכם הרגשה טובה על הישג כזה.

החזרה ל"חיים האמיתיים": צלמו אותי יורד מהאולימפוס?

ואז מגיע החלק המוזר באמת. החזרה ל"עולם הרגיל". פתאום יש מיטות רכות. מקלחות חמות זורמות ללא הגבלה. מקררים מלאים אוכל. מכוניות שנוסעות מהר מדי. אנשים שלא מבינים למה אתם מתלהבים כל כך משלפוחיות על הרגל. זה יכול להיות קשה. קוראים לזה לפעמים "פוסט-טרק בלוז". המעבר מהשביל, שבו כל יום היה הרפתקה פשוטה, לעולם המורכב והממהר, הוא לא תמיד חלק.

הזיכרונות מהשביל נשארים. החברויות נשארות. וההבנה של מה באמת חשוב בחיים, גם היא נשארת (בתקווה!). ה-PCT משנה אנשים. הוא נותן פרספקטיבה. הוא מלמד סבלנות, התמדה, ענווה, ויכולת להעריך את הדברים הקטנים. זה לא רק טיול ארוך. זו חווית חיים. שתשארו איתכם הרבה אחרי שהאבק מהשביל יירד מהנעליים.

5. שאלות נפוצות (שכנראה עולות לכם עכשיו בראש):

בואו נדבר על כמה דברים שסביר להניח שאתם שואלים את עצמכם בשלב הזה.

ש: כמה כסף צריך לטיול כזה?

ת: זו שאלה שקשה לענות עליה במדויק כי זה מאוד אישי. אבל בגדול, תכננו על לפחות 6,000-8,000 דולר לאדם לכל הטיול, כולל ציוד ראשוני (שיכול להגיע בקלות לאלפי דולרים), אוכל, נקודות ריסאפל, לינה מדי פעם בעיירות, נסיעות, והוצאות בלתי צפויות. יש מי שמצמצם ויש מי שמתפנק, אבל זה טווח הערכה סביר.

ש: מה הסכנות העיקריות על השביל?

ת: מזג אוויר קיצוני (חום, קור, סופות), פציעות (שלפוחיות הן רק ההתחלה!), מחלות הקשורות למים, מפגשים עם חיות בר (נדיר שזה הופך למסוכן, אבל צריך להיות מודעים), שריפות יער (תופעה שהולכת וגוברת בשנים האחרונות ויכולה לחסום קטעים מהשביל), וטעויות ניווט (למרות שהשביל לרוב מסומן היטב). רוב הסכנות ניתנות לניהול בעזרת תכנון נכון, ציוד מתאים, וידע בסיסי.

ש: אפשר לעשות את השביל לבד?

ת: בהחלט. הרבה מאוד מטיילים מתחילים לבד. גם אם התחלתם לבד, מהר מאוד תמצאו אנשים ללכת איתם חלק מהזמן. אף פעם לא באמת לבד על השביל, אלא אם אתם בוחרים בכך באופן מודע.

ש: מה החודשים הטובים ביותר לצאת ל-PCT?

ת: רוב המטיילים לכל אורך השביל (Thru-hikers) מתחילים בדרום קליפורניה באפריל או מאי. התחלה מוקדמת מדי תפגוש שלג בסיירה, מאוחרת מדי תפגוש חום קיצוני במדבר. המטרה היא להגיע לסיירה כשהשלג מתחיל להפשיר (אמצע/סוף יוני) ולסיים בצפון וושינגטון לפני שמגיעים שלגי סוף העונה (ספטמבר/אוקטובר). זה חלון זמנים די צפוף.

ש: האם אני צריך להיות ספורטאי עילית כדי ללכת את ה-PCT?

ת: לא. צריך להיות בכושר בסיסי טוב ומוכנים להשתפר תוך כדי הליכה. הרבה אנשים שהתחילו עם כושר סביר סיימו את השביל. ההתמדה והחוזק המנטלי לרוב חשובים יותר מהכושר האתלטי ההתחלתי.

ש: מה הדבר הכי מפתיע שקורה על השביל?

ת: קשה לבחור אחד! אולי כמה מהאנשים שתפגשו. אולי כמה מהנופים שייקחו לכם את הנשימה. אולי כמה מהאתגרים שבהם תתקלו. ואולי, הכי מפתיע, זה כמה מעט דברים באמת צריך כדי להיות מאושרים. כשרק צריך אוכל, מים, מחסה, ונוף יפה – החיים פתאום פשוטים להפליא.

אז הנה זה. הצצה לעולם של שביל הפאסיפיק קרסט. זה לא טיול קליל בסגנון "הכל כלול". זה מסע אמיתי. כזה שמשנה אתכם מבפנים. כזה שדוחף אתכם לקצה, ומוכיח לכם שאתם מסוגלים ליותר ממה שחשבתם. אם אי פעם הרגשתם שמשהו גדול קורא לכם מהטבע, מהמרחבים הפתוחים, מהפסגות המושלגות – יכול להיות שהקריאה הזו מגיעה מה-PCT. תתחילו לתכנן. החלום רחוק, אבל לגמרי בר השגה. ומי יודע, אולי ניפגש על השביל.

הליכה מהנה! (בקילומטרז' הזה, אתם תצטרכו את זה).