היי, אז אתם חושבים על טרק בנפאל.

בטח שמעתם על אוורסט בייס קאמפ.

ברור.

זה כמו להגיד פריז ולחשוב על מגדל אייפל.

אבל תרשו לי לגלות לכם סוד קטן.

יש שם, ממש באותו אזור מטורף בגובה, פנינה כחולה.

שקטה יותר.

אולי אפילו יפה יותר.

היא לא מקבלת את אותה כותרת ראשית בעיתון המסעות העולמי.

וזה, חברים, היתרון הכי גדול שלה.

אם אתם רוצים את ההימלאיה האמיתית.

זו שלא עברה שחיקה תיירותית טוטאלית.

זו שעדיין מרגישה קצת כמו גילוי אישי.

וגם לראות את אוורסט מזווית אחרת, עוצרת נשימה לא פחות.

הגעתם למקום הנכון.

כי הולכים לצלול עמוק.

ולצאת מפה עם כל מה שצריך לדעת.

ואפילו קצת יותר.

אז תשאירו את מפות גוגל בצד (לרגע).

ובואו נדבר על גוקיו לייקס.

כי זה הרבה מעבר לאגמים.

גוקיו לייקס: האוצר הנסתר של ההימלאיה?

הפנינה הכחולה: למה דווקא גוקיו?

זה לא רק הרים, תאמינו לי.

בואו נהיה כנים לרגע.

נפאל היא שם נרדף להרים ענקיים.

ולא סתם הרים.

הרים עם שמות שגורמים לאנשים להסתכל למעלה ביראת כבוד.

אבל בתוך כל הדרמה הגאולוגית הזו.

יש אגמים.

וכן, זה נשמע אולי פחות דרמטי מ"פסגה בגובה 8000 מטר".

אבל האגמים של גוקיו.

וול.

הם משהו אחר לגמרי.

תחשבו על מים בצבע טורקיז עמוק.

שמשתקפים בהם הרים מושלגים.

שלווה מוחלטת.

כשמסביב הכל גרניט וקרח.

זה כמו למצוא נווה מדבר בתוך הקוטב הצפוני.

רק בגובה של אלפי מטרים.

גוקיו מציע חוויה שונה.

פחות "כיבוש".

יותר "התבוננות".

יש את הטרק הראשי לאגמים.

יש את הטיפוס לגוקיו רי (עוד נדבר עליו, כי וואו).

ויש את השקט.

השקט הזה שחסר במסלולים היותר עמוסים.

זו הסיבה הראשונה.

הסיבה השנייה?

אתם עדיין בהימלאיה הגבוהה.

אתם רואים את אוורסט.

ולוטסה.

ומקאלו.

וצ'ו אויו (השמיני בגובהו בעולם).

הנוף פשוט מטורף.

אבל הוא מגיע עם פחות בלגן.

פחות תנועה.

פחות הרגשה של "עוד אחד בתור".

וזה בפני עצמו שווה הכל.

• אגמים בצבעים לא אמיתיים
• פחות קהל מבאזז היסטרי
• נופים פנורמיים אגדיים
• שילוב של טבע פראי ושלווה

גוקיו מול אוורסט בייס קאמפ: הקרב הגדול?

ולמה אין באמת קרב.

כן, אני יודע למה אתם חושבים.

"אבל רגע, כולם הולכים לאוורסט בייס קאמפ!"

נכון.

וזו בדיוק הנקודה.

EBC (אוורסט בייס קאמפ) הוא אייקון.

סמל סטטוס של מטיילים.

ולהגיע לבסיס ההר הגבוה בעולם זה בהחלט הישג.

אבל.

וזה אבל גדול.

המסלול ל-EBC הוא כביש 6 של ההימלאיה (במושגים מקומיים, כמובן).

מלא אנשים.

מלא פורטרים.

מלא יאקים.

מלא תנועה.

החוויה בגוקיו שונה.

היא אינטימית יותר.

הנופים, במיוחד אלה של האגמים וההרים המקיפים אותם.

פשוט לוקחים את הנשימה (בטח שבגובה הזה).

מפסגת גוקיו רי (5,357 מטר).

אתם רואים את אוורסט.

במלוא הדרו.

לצד פסגות ענקיות אחרות.

מ-EBC אתם רואים את אוורסט.

אבל הוא קצת מוסתר על ידי הרים אחרים.

הנקודה בגוקיו רי נחשבת לאחת התצפיות הטובות ביותר על אוורסט והאזור כולו.

אז אם אתם מחפשים את ההישג של "להגיע לבייס קאמפ".

לכו על EBC.

אם אתם מחפשים את החוויה ההימלאית השלמה.

נופים מגוונים.

שקט.

ואת אוורסט מזווית מדהימה.

גוקיו הוא הבחירה החכמה יותר.

הוא לא "קל" יותר מ-EBC.

אל תטעו.

זה עדיין טרק בגובה רב.

עם עליות וירידות מאתגרות.

אבל הוא מציע *משהו אחר*.

משהו מיוחד.

הדרך לשם: לא פיקניק, אבל שווה כל צעד (כמעט).

הכפרים הקטנים והאנשים עם החיוך הכי רחב שתפגשו.

המסע מתחיל, כמו כל הטרקים המפורסמים באזור, בטיסה הקטנה והמפורסמת ללוקלה.

כן, זו עם המסלול הקצר.

והרגש בבטן.

זו חוויה בפני עצמה.

משם.

מתחילים ללכת.

הימים הראשונים זה בעיקר נופים ירוקים יותר.

כפרים קטנים.

גשרים תלויים.

פוגשים המון פורטרים מקומיים שסוחבים משאות ענקיים.

יאקים עם פעמונים.

והכי חשוב:

אנשים.

אנשי השרפה.

עם חיוך שלא יורד מהפנים.

ואירוח חם.

העיירה המרכזית היא נאמצ'ה בזאר.

עיירה תוססת שנבנתה על צלע הר.

כמו אמפיתיאטרון טבעי.

יש שם הכל.

חנות ציוד (יקר), בתי קפה קטנים, בתי תה.

זה המקום לעצור.

להתאקלם.

ולעשות טיולי יום קצרים בסביבה.

כי האקלים, חברים.

האקלים הוא המפתח.

מנאמצ'ה הדרך לגוקיו מתפצלת מהדרך ל-EBC.

ואז מתחיל הקסם.

השבילים הופכים שקטים יותר.

נוף משתנה.

עוברים דרך יערות רודודנדרון (תלוי בעונה).

נוף אלפיני.

עד שמגיעים לאגם הראשון.

ואז לשני.

ולשלישי, שעל גדתו יושב הכפר הקטן של גוקיו.

כל יום הוא הרפתקה חדשה.

עם נוף שמשתנה.

ואתגר פיזי שגורם לכם להרגיש שאתם באמת עושים משהו מיוחד.

האוויר מתדלדל? 3 כללי ברזל לגובה.

כי כאב ראש זה לא סוף העולם, אבל…

גובה זה לא משחק.

בגוקיו תגיעו לגבהים שרוב האנשים יכולים רק לחלום עליהם מהספה בבית.

מעל 4000 מטר, ואז הטיפוס לגוקיו רי עובר את ה-5000.

ושם.

האוויר דליל.

מאוד.

מחלת גבהים (AMS – Acute Mountain Sickness) היא אמיתית.

והיא יכולה להרוס לכם את הטיול.

או גרוע מזה.

אבל אל תיבהלו.

עם התנהלות נכונה.

אפשר לצמצם משמעותית את הסיכון.

הנה 3 כללי ברזל:

• עלו לאט: הגוף צריך זמן להסתגל.

  אל תתפתו לעלות יותר מדי בגובה ביום אחד.

  הכלל הוא לא לעלות יותר מ-300-500 מטר שינה ביום מעל גובה 3000 מטר.

  עושים יום התאקלמות בנואמצ'ה.

  ועוד אחד בכפר גבוה יותר לפני גוקיו (למשל בפנגבוצ'ה או פרצ'ה תלוי במסלול המדויק).

  זה קריטי.

• שתו המון: לא בירה.

  מים!

  תה!

  מרק שום!

  נוזלים עוזרים לגוף להתמודד.

  התייבשות בגובה מסוכנת.

• הקשיבו לגוף שלכם: זה הדבר הכי חשוב.

  כאב ראש קל זה נורמלי.

  בחילה, סחרחורת, עייפות קיצונית שלא עוברת, קוצר נשימה במנוחה?

  אלה סימנים.

  אל תתעלמו.

  אם הסימנים מחמירים, או אם מישהו בקבוצה שלכם מרגיש ממש רע?

  חובה לרדת בגובה.

  מיד.

  אל תהיו גיבורים.

  ההר יהיה שם גם מחר.

  אתם לא בטוח.

יש גם תרופות כמו דיאמוקס.

שכדאי להתייעץ עם רופא לגביהן לפני הנסיעה.

הן לא מונעות AMS.

אבל הן יכולות לעזור להקל על הסימפטומים ולעזור לגוף באקלים.

הבית הזמני שלכם בהרים: אוכל, חום (יחסית) ושיחות עומק.

אל תצפו לריזורט, אבל תצפו לחוויה.

הלינה לאורך הטרק היא ב"תיא האוסס".

בתי תה.

בעצם, פונדקי דרכים בסיסיים.

החדרים פשוטים.

לרוב מיטה אחת או שתיים.

קירות עץ דקים (לפעמים אפשר לשמוע את השכן נושם).

אין חימום בחדרים.

והשירותים והמקלחות לרוב משותפים.

המקלחות, אם יש מים חמים, הן לרוב בתשלום נוסף.

ו… אל תצפו למקלחות חמות כל יום.

במיוחד ככל שעולים בגובה.

החלק המרכזי של התיא האוס זה חדר האוכל.

עם תנור חימום מרכזי.

שם כולם מתכנסים בערב.

להתחמם.

לאכול.

ולספר סיפורי דרך.

התפריט פחות או יותר אחיד.

דאל באט (אורז ועדשים) עם ירקות ופעמים תפוחי אדמה, פסטה, מרקים, צ'פאטי, ביצים.

והכל טעים להפליא אחרי יום הליכה.

האוכל יחסית יקר ככל שעולים בגובה.

כי הכל מגיע על גב אדם או יאק.

אבל זה חלק מהעניין.

התיא האוסס הם לא רק מקום לישון ולאכול.

הם הלב הפועם של הטרק.

המקום שבו פוגשים אנשים מכל העולם.

החלפת סיפורים.

צחוקים.

ולפעמים גם רגעים שקטים של התבוננות מול האש המתפצפצת בתנור.

זו חוויה חברתית ייחודית.

שלא תמצאו במלון חמישה כוכבים.

ואתם גם לא מחפשים את זה, נכון?

הנוף שישאיר אתכם בלי אוויר (וגם הגובה קצת).

5 האגמים ופסגת התצפית האגדית.

שיא הטרק לגוקיו, לפחות מבחינת הנוף הפנורמי, זה הטיפוס לגוקיו רי.

זו עליה תלולה.

בחושך.

בקור מקפיא (בדרך כלל יוצאים לפני הזריחה).

וכשהאוויר דליל.

כל צעד הוא מאמץ.

אבל.

אבל.

ברגע שמגיעים לפסגה.

הכל נשכח.

מול העיניים נפרסת פנורמה שאין שנייה לה.

אוורסט.

לוטסה.

מקאלו.

צ'ו אויו.

ארבע מתוך שש הפסגות הגבוהות בעולם.

פלוס המון פסגות נוספות.

העמקים שמתחת.

והאגמים.

האגמים הכחולים-ירוקים.

האור של הזריחה שצובע את הפסגות בזהב ואדום.

זה רגע של קסם טהור.

שגורם לכל המאמץ להיות שווה את זה.

ובטח, יש את האגמים עצמם.

יש חמישה אגמים עיקריים בעמק גוקיו.

השלישי הוא הגדול ביותר, ולידו הכפר.

ההליכה לאורך האגמים.

ההשתקפויות במים.

זה פשוט יפהפה.

יש כאלה שמטיילים גם לאגם הרביעי והחמישי.

אלו אגמים שקטים עוד יותר.

עם נוף דרמטי לא פחות.

במיוחד האגם החמישי, שממנו יש נוף קרוב מאוד לקרחון נאנגפה והפסגות שמעליו.

זה אזור שמזמין חקירה.

שלווה.

ורגעים של להיות לבד עם הטבע.

עוד לא נמאס לכם? אופציות למתקדמים בלבד.

מעבר רנג'ו לה: רק למי שבאמת רוצה לראות את העולם מלמעלה.

למי שהטרק לגוקיו לא מספיק לו.

או למי שרוצה לשלב אותו עם חלקים אחרים של אזור אוורסט.

יש אופציה לחצות את מעבר רנג'ו לה (Renjo La Pass).

בגובה 5,360 מטר.

זה מעבר הרים מאתגר.

שדורש כושר טוב.

ואקלים טוב.

אבל הוא מקשר את עמק גוקיו לעמק תאמה (Thame Valley).

מספק נופים מטורפים נוספים.

ומאפשר לעשות מסלול מעגלי מגוון עוד יותר.

זה כבר למי שרוצה להרגיש מטפס הרים אמיתי.

ולא רק טרקר "רגיל".

מומלץ לעשות זאת רק עם מדריך מקומי מנוסה.

זו לא דרך לטייל לבד.

אלא אם כן אתם באמת יודעים מה אתם עושים.

(רובנו לא).

כמה זה עולה לנו? ובלי מדריך אי אפשר?

תקציב, פורטרים ומדריכים: מה כדאי לדעת?

העלות של טרק לגוקיו תלויה בכמה גורמים.

הטיסה לקטמנדו.

הטיסה ללוקלה (החלק היקר יחסית).

היתרים (Permits) שחובה להוציא.

והעלויות היומיות בטרק.

לינה.

אוכל.

שתייה (מים מינרליים ובקבוקי מים הופכים יקרים מאוד בגובה).

באופן כללי.

זה לא טרק זול כמו באזורים אחרים בנפאל.

אבל גם לא יקר כמו טיפוס לפסגות ממש גבוהות.

תצפו להוצאה יומית (לינה ואוכל) של בערך 30-50 דולר לאדם, תלוי כמה אתם אוכלים ושותים.

פלוס עלות הטיסות וההיתרים.

מדריך ופורטר:

חוקית, אפשר לטייל לבד באזור סולו-חומבו (שם נמצא גוקיו).

אבל.

זה מומלץ?

לא.

מדריך מקומי לא רק מכיר את הדרך.

הוא יודע איפה לישון (לפעמים צריך להזמין מראש).

הוא יודע על הסכנות.

הוא יכול לעזור במקרה חירום (במיוחד קשור לגובה).

הוא מגשר על פערי שפה ותרבות.

והוא גם תורם לכלכלה המקומית.

פורטר (סבל) יכול להקל עליכם משמעותית.

הוא סוחב את רוב הציוד.

ואתם הולכים רק עם תיק יום קטן.

זה הופך את הטרק לנוח יותר פיזית.

אפשר לשכור מדריך, או פורטר-מדריך (שגם סוחב חלק מהציוד וגם מנווט ומדריך).

הם לא יקרים במונחים מערביים.

וזה שווה כל שקל מבחינת השקט הנפשי והחוויה.

אל תחסכו על זה.

שאלות שאתם (אולי) מתביישים לשאול:

תשובות קצרות לדברים שחשוב לדעת.

שאלה: מה העונה הכי טובה לטרק לגוקיו?

תשובה: האביב (מרץ-מאי) והסתיו (ספטמבר-נובמבר). מזג האוויר יציב יחסית, הראות טובה והטמפרטורות נעימות (יחסית לגובה).

שאלה: כמה קר שם למעלה?

תשובה: קר מאוד בלילה ובבוקר, במיוחד בגבהים מעל 4000 מטר. הטמפרטורות יכולות לרדת מתחת לאפס בקלות, אפילו בעונות השיא. צריך ציוד חם מתאים.

שאלה: צריך ניסיון קודם בטרקים?

תשובה: ניסיון תמיד עוזר, אבל לא חובה. נדרש כושר גופני טוב והכנה מנטלית לטרק ארוך ומאתגר בגובה. אם עשיתם טרקים ארוכים בישראל או בחו"ל, זה ייתן לכם יתרון.

שאלה: יש אינטרנט או קליטה סלולרית?

תשובה: יש WiFi ברוב התיא האוסס בנאמצ'ה וגם בכפרים גבוהים יותר, אבל הוא לרוב איטי ובתשלום (יקר). קליטה סלולרית (כרטיס סים נפאל) יש בנאמצ'ה וקצת בכפרים הראשונים. ככל שעולים, הקליטה נעלמת. תתכוננו לדיגיטל דטוקס.

שאלה: מה אוכלים? האם יש אוכל צמחוני/טבעוני?

תשובה: התפריט די בסיסי וחוזר על עצמו. דאל באט הוא המאכל הלאומי והוא צמחוני (לרוב). יש גם פסטה, מרקים, תפוחי אדמה, ביצים. טבעונים יסתדרו יחסית בקלות עם דאל באט וירקות. יש מגוון ירקות בגבהים נמוכים יותר.

שאלה: מה קורה אם מישהו חוטף מחלת גבהים?

תשובה: אם הסימפטומים קלים, מנוחה באותו גובה. אם מחמירים, חובה לרדת מיד בגובה. בתיא האוסים הגדולים יש לרוב עזרה ראשונה בסיסית. במקרים חמורים, יש אפשרות לחילוץ במסוק (יקר ודורש ביטוח מתאים). חשוב שתהיה תקשורת עם המדריך ובמידת הצורך, קשר עם סוכנות בנפאל או הביטוח.

שאלה: האם אפשר לשכור ציוד בנפאל?

תשובה: כן, בקטמנדו ובנאמצ'ה אפשר לשכור או לקנות כמעט כל ציוד שצריך (שק שינה, מעיל פוך, נעליים, מקלות הליכה). האיכות משתנה, ולפעמים עדיף להביא ציוד קריטי מהבית (נעליים, שק שינה טוב).

זהו.

זה גוקיו.

פחות המוני מ-EBC.

אבל לא פחות מרשים.

ואולי אפילו יותר מרשים לחובבי נופי אגמים ושלווה.

זו הרפתקה שתשאיר לכם חותם.

נופים בלתי נשכחים.

ואת ההרגשה שעשיתם משהו באמת מיוחד.

משהו שלא כולם עושים.

כי אתם לא כולם, נכון?

אז תתחילו לתכנן.

ההימלאיה מחכה.

והאגמים הכחולים.

ובטח שפסגת גוקיו רי.

תתכוננו לחוויה של פעם בחיים.

תהנו!