דמיינו רגע. אתם עומדים למרגלות הר ענק. כל כך ענק, שהפסגה שלו נבלעת בעננים. או אולי אפילו בתוך שמיים כחולים אינסופיים. מרגיש כמו חלום רחוק, משהו ששמור רק למטפסי על עם גרזני קרח ושפם קפוא? ובכן, תחשבו שוב. עכשיו דמיינו אתכם שם. יחד עם הילדים. מטיילים בקצב שלכם, צוחקים, רואים בעלי חיים מדהימים, מתפעלים מנופים שפשוט אין להם מקבילה בשום מקום אחר. נשמע עדיין מדע בדיוני? חדשות טובות! קלימנג'רו למשפחות זה לא רק אפשרי, זה אחד הדברים הכי מדהימים שאפשר לעשות ביחד. ופה בדיוק תגלו איך. וגם למה. ובעיקר, שתבינו שזה ממש, אבל ממש, לא כזה מפחיד כמו שכולם חושבים.

פסגת אפריקה? לא מה שחשבתם! (במיוחד עם הילדים)

טוב, בואו נודה בזה. השם "קלימנג'רו" עושה משהו לאנשים בבטן. זה כמו לומר "אוורסט" או "ק2". מייד עולה לראש תמונה של קור מקפיא, סכנת חיים, מאמץ בלתי אנושי. וכן, יש מסלולים כאלה. לגמרי יש. אבל מה אם אגיד לכם שקלימנג'רו הוא הר עם כמה פרצופים? ושלפרצוף אחד מהם יש חיוך ענק והוא לגמרי מזמין משפחות? זה לא קשקוש. זה פשוט עניין של בחירה נכונה.

השמועה אומרת שרק גיבורי על או כאלה שלא ראו מיטה חמה חודשים ארוכים יכולים להגיע לפסגה. אז השמועה, לפחות לגבי מסלולים מסוימים, קצת טועה. ולטעות בגדול. קלימנג'רו הוא ה-הר. כן, עם ה' הידיעה. ההר הגבוה ביותר באפריקה. ואחד ההרים היחידים בעולם שאפשר "לטייל" עליו דרך כמה וכמה אזורי אקלים שונים לגמרי, מבסיסו הירוק והטרופי ועד לפסגה המושלגת (כן, גם באפריקה החמה, למעלה קר!). והמעבר הזה? זה מדהים. וזה מה שנגיש גם למי שלא מתכנן לכבוש את העולם.

למה דווקא קלימנג'רו עם הילדים? איזה שפוי עושה את זה?

את האמת? דווקא זה הגיוני לגמרי. נכון, זה לא הטיול לחרמון או לרמת הגולן. אבל זה גם לא מסע הישרדות באנטרקטיקה. קלימנג'רו, במסלולים הנכונים, מציע חוויה חינוכית, מאחדת, מרגשת, ובלתי נשכחת למשפחה כולה. מעבר לאתגר הפיזי המותאם, יש פה שיעור גאוגרפיה חי (אזורי אקלים!), שיעור היסטוריה (ההר והשבטים שמסביב), שיעור טבע (בעלי חיים, צמחים מיוחדים), ובעיקר, שיעור בנחישות, עבודת צוות, ותקשורת משפחתית. לראות את הילדים שלכם מטפסים, מתמודדים, עוזרים אחד לשני, ומסתכלים בהערצה על המדריכים והפורטרים המקומיים – זה שווה כל רגע. וכן, גם כל סכום.

ובואו לא נשכח את הפן האפריקאי. טנזניה. ספארי לפני או אחרי הטיפוס? חופים זנזיבר? החוויה היא לא רק ההר. היא כל המארג המטורף הזה שנקרא מזרח אפריקה. השילוב הזה הופך את הטיול למגה-חוויה שאין שנייה לה. סביר להניח שזה הטיול שהילדים (וגם אתם) תזכרו כל החיים. בהבטחה.

אוקיי, שכנעתם. אז לאיזה מסלול לוקחים את הילדים? (רמז: לא הכי קשה!)

זוהי נקודת המפתח. קלימנג'רו מציע כמה מסלולים עיקריים. חלקם ארוכים ומאתגרים יותר (כמו למשל למשוא או מצ'אמה, שנחשבים יפים אבל דורשים הסתגלות איטית יותר לגובה וטיפוס תלול יותר בחלקים). וחלקם… טוב, בואו נקרא להם "ידידותיים למשתמש". ובמיוחד למשפחות. אנחנו מדברים בעיקר על שני מסלולים:

מסלול מארנגו (Marangu): ה"קוקה-קולה" של קלימנג'רו

למה קוקה-קולה? כי הוא פשוט, זמין, ולגמרי להיט. זהו המסלול הוותיק והפופולרי ביותר. והנה הדברים שהופכים אותו למתאים למשפחות:

• הוא יחסית קצר: בדרך כלל מטפסים אותו ב-5 או 6 ימים (האופציה של 6 ימים מומלצת ביותר למשפחות, בגלל יום הסתגלות נוסף).
• לינה בבקתות: זה אולי היתרון הכי גדול למשפחות. אין צורך לישון באוהלים! בכל מחנה יש בקתות עם מיטות (פשוטות, כן? לא מצפים למלון חמישה כוכבים בפסגה!), זה נוח יותר, חמים יותר, וקל יותר להתמודד עם הקור והגובה כשיש לך קירות וגג מעל הראש.
• שביל ברור ונוח יחסית: לאורך רוב המסלול השביל רחב ונוח להליכה. אין קטעים טכניים מדי או מסוכנים באופן מיוחד.
• פחות תלול: העליות בו מדורגות יותר לעומת מסלולים אחרים. זה מאפשר לגוף להסתגל לגובה בקצב נוח יותר, במיוחד לקטנים.

אבל, וזה אבל קטן, בגלל שהוא הכי פופולרי, הוא גם הכי עמוס. אל תצפו להיות לבד על ההר. וגם, המסלול הזה הוא הלוך-חזור באותה דרך. חלק רואים בזה חיסרון (לא מגוון בנוף), וחלק רואים בזה יתרון (מכירים את הדרך בחזרה). למשפחות, בקתות ושביל נוח זה בדרך כלל שיקול הרבה יותר משמעותי מהנוף המגוון מדי יום.

מסלול רונגאי (Rongai): הפנינה השקטה מצפון

מסלול רונגאי מתחיל בצד הצפון-מזרחי של ההר, קרוב לגבול עם קניה. הוא פחות פופולרי ממארנגו, מה שאומר שהוא בדרך כלל שקט ורגוע יותר. מה הופך אותו לאטרקטיבי למשפחות?

• פחות מטיילים: אם אתם מעדיפים לחוות את ההר בשקט יחסי, זה המסלול בשבילכם. יש בו תחושה יותר "פראית" ובתולית.
• עלייה עדינה: גם רונגאי ידוע בעלייה המתונה שלו, מה שמקל על ההתאקלמות לגובה.
• נוף שונה: מכיוון שמטפסים מצפון, הנוף שונה מזה שבצד הדרומי. הוא יבש יותר בהתחלה, אבל עדיין מגוון ויפהפה.
• ירידה במסלול אחר: בדרך כלל הירידה מרונגאי נעשית דרך חלק ממסלול מארנגו, כך שרואים נופים שונים בעלייה ובירידה.

החיסרון העיקרי של רונגאי למשפחות? הלינה היא באוהלים. זה דורש התארגנות שונה ופחות נוח מבקתות, במיוחד כשמטיילים עם ילדים צעירים יותר. מצד שני, יש בזה גם קסם מיוחד של לינת שטח אמיתית תחת שמי אפריקה.

השורה התחתונה למשפחות: מארנגו (5-6 ימים) בגלל הבקתות, או רונגאי (6-7 ימים) אם לינה באוהלים מתאימה לכם ואתם מחפשים שקט יותר ונוף שונה בירידה. שניהם מצוינים, שניהם מציעים הסתגלות טובה לגובה, ושניהם נחשבים ל"קלים" יותר לעומת שאר המסלולים. העיקר הוא לבחור מסלול עם מספיק ימי הסתגלות (לפחות 5 ימים, רצוי 6 או 7) כדי שהגוף יתרגל לגובה בקצב איטי.

היכונו לטיפוס: לא מהפכה, כן היערכות קלה

אז החלטתם על המסלול. יופי! עכשיו, מה עושים בפועל? ההיערכות לטיפוס משפחתי על קלימנג'רו היא קריטית להצלחה ובעיקר להנאה. זה לא רק לשרוד, זה ליהנות מכל רגע!

ציוד? אל תרוקנו את החנות! (אבל תארזו חכם)

החדשות הטובות: רוב הציוד ה"גדול" (אוהלים אם רלוונטי, מזרונים, ציוד בישול וכו') מסופק על ידי חברת הטיולים. אתם צריכים להתמקד בציוד אישי. והכלל החשוב ביותר: שכבות! הטמפרטורות משתנות דרמטית מבסיס ההר (חם ולח) לפסגה (קפוא!).

אז מה באמת צריך? בגדים תרמיים, פליזים, מעיל רוח עמיד למים, כפפות חמות, כובע חם, גרבי צמר טובות, נעלי הליכה נוחות שכבר הלכתם איתן (מאוד חשוב!), מקלות הליכה (מומלץ בחום!), שק שינה טוב (רצוי כזה שמדורג לטמפרטורות מינוס בודדות לפחות, במיוחד ללילה האחרון), קרם הגנה, משקפי שמש, כובע שמש, וזהו בערך. אל תגזימו! יש פורטרים שיסחבו את הציוד המרכזי שלכם (עד משקל מסוים, בדקו עם החברה), אבל אתם הולכים רוב היום עם תיק יום קטן שבו יש מים, חטיפים, מצלמה, ופריטים אישיים חיוניים.

טיפ קטן וחשוב: תרגיל 'ארזו-ופרקו'. תארזו הכל בבית, שימו על הגב, תעשו סיבוב בשכונה. תבינו אם זה נוח, אם לא שכחתם משהו, ואם אתם באמת צריכים כל פריט שארזתם. פחות זה לפעמים יותר, במיוחד כשזה על הגב (או נסחב על ידי הפורטרים המסכנים שלכם!).

כושר גופני? סבבה, אבל לא צריך להיות מרתוניסט

המסלולים ה"קלים" של קלימנג'רו לא דורשים כושר על-אנושי. הם דורשים בעיקר התמדה ויכולת ללכת שעות רצופות (עם הפסקות, כמובן). הטיפוס הוא איטי ומדורג. המוטו על ההר הוא "פולֶה-פולֶה" (Pole Pole), שזה סוואהילי ל"לאט לאט". וזו לא סתם סיסמה, זו הדרך להתמודד עם הגובה. אז מה כן כדאי לעשות? ללכת! ללכת הרבה, במיוחד בעליות. טיולים בטבע בארץ, עם תיק קטן על הגב, זה הכנה מצוינת. לא צריך אימונים מפרכים בחדר כושר. פשוט להיות רגילים לזוז. ולוודא שהילדים גם כן רגילים ללכת קצת יותר ממה שהם עושים בדרך כלל. מסלולי הליכה של כמה שעות בשבת? מעולה.

ההכנה המנטלית: לילדים (ולכם!)

קלימנג'רו זה לא רק פיזי. זה גם מנטלי, במיוחד עם ילדים. חשוב לדבר איתם מראש. להסביר שזה הולך להיות מאתגר בחלקים מסוימים, שיהיה קר, שיהיו עייפים. אבל גם לדבר על הדברים המדהימים שהם יראו, על ההרפתקה, על החוויה המיוחדת הזו שמעטים עושים. לשתף אותם בתכנון, לתת להם לבחור משהו בציוד, להפוך את זה לפרויקט משפחתי משותף. וחשוב מכל: להיות חיוביים! הגישה שלכם כמבוגרים תשפיע ישירות על הגישה של הילדים. אם אתם לחוצים ומתלוננים, הם יהיו לחוצים ויתלוננו כפול. אם אתם נלהבים וחיוביים, רוב הסיכויים שהם יסחפו אחריכם.

חיים על ההר: לא סבל, חוויה!

אז איך נראה יום טיפוסי על קלימנג'רו במסלול "קל"? בדרך כלל הוא מתחיל די מוקדם בבוקר. ארוחת בוקר טובה שמכינים הטבחים (כן, יש לכם צוות שמלווה אתכם!), ארגון קצר של הציוד, ויציאה לדרך. ההליכה עצמה נעשית בקצב איטי מאוד. "פולֶה-פולֶה" זוכרים? זה לא רק סיסמה, זה מנטרה. ההליכה נמשכת בדרך כלל כמה שעות, עם הפסקות שתייה ונשנושים. ארוחת צהריים בשטח או כהגעה למחנה הבא. אחר הצהריים הגעה למחנה, התמקמות (בבקתה או באוהל שהצוות כבר הקים עבורכם!), זמן מנוחה, ואז ארוחת ערב חמה ומשביעה. בערב? שמיים זרועי כוכבים שאין כאלה בארץ, שיחות, משחקים קלפים, ובעיקר – שקט מטורף. ולמיטה מוקדם, כי מחר יום נוסף.

הצוות המקומי – המדריכים, הפורטרים, והטבחים – הם חלק בלתי נפרד מהחוויה. הם לא רק מובילים אתכם, הם דואגים לכל הצרכים שלכם, מבשלים אוכל טעים (באמת!), מקימים את המחנה, ומעודדים אתכם כשהרגליים כואבות או שהגובה קצת משפיע. הם אנשים מדהימים, צנועים, וחרוצים בצורה בלתי רגילה. לראות אותם עולים את ההר עם משאות על הראש, תמיד בחיוך, זה שיעור בפרופורציות לחיים.

ומה עם הגובה? זה הדבר שהכי מלחיץ אנשים. על המסלולים הקלים, קצב העלייה המדורג נועד בדיוק כדי למזער את הסיכון למחלת גבהים. הסימפטומים הנפוצים הם כאב ראש קל, בחילה קלה, או עייפות. חשוב מאוד לשתות הרבה מים, ללכת לאט, ולהקשיב לגוף. המדריכים מנוסים מאוד ויודעים לזהות סימפטומים ולהגיב בהתאם (במקרים קיצוניים, שאינם שכיחים במסלולים אלה עם הסתגלות נכונה, זה יכול להגיע עד לירידה מהירה מההר). רוב האנשים, ובמיוחד ילדים שנוטים להתאקלם טוב יותר, מסתדרים מצוין עם קצב איטי ומספיק ימי הסתגלות.

להגיע לפסגה? (לא רק זה!)

היום האחרון לפני הפסגה (או ה"סאמיט-דיי") הוא בדרך כלל היום המאתגר ביותר. היציאה לפסגה עצמה נעשית בדרך כלל באמצע הלילה, כדי להגיע לשם בזריחת השמש. הקור עז, הולכים בחושך, העלייה תלולה. זה החלק שבו צריך הכי הרבה נחישות. אבל גם פה, על המסלולים הקלים, זה אפשרי. ובמיוחד אם מטיילים עם ילדים, לפעמים המטרה אינה להגיע לפסגה הגבוהה ביותר (אורו פיק, בגובה 5,895 מטר), אלא לנקודת תצפית נמוכה יותר אך עדיין מדהימה כמו גילמן'ס פוינט (Gilman's Point) בגובה 5,681 מטר, או אפילו רק ליהנות מההליכה עד המחנה הגבוה, לראות את הנוף הדרמטי, ואז לרדת. ההחלטה הזו תלויה בכם, בילדים, ובתחושה באותו הרגע. חשוב שהמסע כולו יהיה חוויה חיובית, לא רק הניסיון להגיע לנקודה הכי גבוהה. עצם ההגעה למחנה הגבוה, ההליכה על המורדות העליונים של ההר, לראות את הזריחה מעל שכבת העננים – כל אלה הן חוויות פסגה בפני עצמן!

והירידה? היא מהירה בהרבה מהעלייה, ודורשת בעיקר סבלנות וברכיים טובות. אחרי כמה שעות ירידה, הנוף שוב משתנה, הטמפרטורה עולה, ובסופו של דבר מגיעים לשער הכניסה/יציאה מהפארק הלאומי. תחושת ההישג? אדירה! והזיכרונות? לנצח.

שאלות שאתם בטח שואלים את עצמכם (ובצדק!)

מהו הגיל המינימלי המומלץ לילדים לטיפוס כזה?

הפארק הלאומי של קלימנג'רו מגדיר גיל מינימלי של 10 שנים. בפועל, גם ילדים בני 10-12 יכולים לעשות זאת בהצלחה במסלולים הקלים, בתנאי שהם רגילים ללכת, בעלי מוטיבציה טובה, ומסוגלים להקשיב למדריכים ולהוראות. חשוב יותר מהגיל הוא אופי הילד וההכנה המוקדמת.

כמה זה עולה?

טיפוס על קלימנג'רו זה לא זול. העלות כוללת את דמי הכניסה לפארק (שהם גבוהים!), שכר למדריכים, לפורטרים, לטבחים, אוכל, ציוד לינה, ועוד. העלות למטייל יכולה לנוע בין 1,500 ל-4,000 דולר פלוס מינוס, תלוי במסלול, במספר הימים, ברמת השירות של החברה, וגורמים נוספים. זול זה לא, אבל זו חוויה יוצאת דופן ששווה את ההשקעה.

מה אוכלים על ההר?

בניגוד למה שאולי חושבים, האוכל על קלימנג'רו במסגרת חברת טיולים מסודרת הוא מפתיע לטובה ומשביע. ארוחות בוקר עשירות (ביצים, טוסטים, פירות, דייסה), ארוחות צהריים קלות יותר (מרק, סנדוויצ'ים), וארוחות ערב בשריות או צמחוניות (עוף, אורז, תפוחי אדמה, ירקות מבושלים). תמיד יש שתייה חמה וקרה. המטרה היא לספק אנרגיה ולשמור על מצב רוח טוב. אם יש לכם דרישות תזונתיות מיוחדות, עדכנו את החברה מראש.

האם יש שירותים ומקלחות?

במסלול מארנגו עם הלינה בבקתות, יש שירותים (ברמה בסיסית ביותר, אבל יש!) ומקלחות קרות. במסלולי אוהלים כמו רונגאי, השירותים הם מסוג "בול פגיעה" (אוהל קטן עם בור), ואין מקלחות. ההגיינה האישית מתבססת על מגבונים לחים. כן, זה חלק מהעניין. שבוע בלי מקלחת? לא נורא כמו שזה נשמע, באחריות!

מה קורה אם מישהו לא מרגיש טוב בגלל הגובה?

זה תפקידם העיקרי של המדריכים. הם מיומנים לזהות סימפטומים של מחלת גבהים (שוב, הרבה פחות שכיח במסלולים האלה עם קצב איטי). אם מישהו לא מרגיש טוב, ההחלטה המיידית היא בדרך כלל לרדת לגובה נמוך יותר. זו הסיבה שיש צוות מלווה גדול – כדי שיוכלו להוריד מטייל אחד בזמן שהשאר ממשיכים. בטיולים משפחתיים חשוב מאוד שהמבוגרים יקשיבו היטב למדריכים וישימו לב לילדים.

צריך חיסונים מיוחדים או ויזה?

כן, בהחלט. לפני טיול לטנזניה ובפרט לקלימנג'רו, יש להתייעץ עם מרפאת מטיילים לגבי חיסונים מומלצים וחובה (לרוב נדרש חיסון קדחת צהובה, ולעיתים גם המלצות נגד מלריה). כמו כן, נדרשת ויזה לטנזניה, אותה ניתן בדרך כלל להשיג מראש אונליין או לפעמים עם ההגעה (כדאי לברר מראש). זה חלק מההכנה הלוגיסטית וחשוב לא להזניח אותו.

השורה התחתונה: הרפתקה משפחתית שאסור לפספס

טיפוס קלימנג'רו למשפחות במסלולים הקלים כמו מארנגו או רונגאי הוא לא עוד סתם טיול. זו חוויה מכוננת. זו ההזדמנות לצאת מאזור הנוחות, לראות את העולם (ואת עצמכם!) מנקודת מבט אחרת, לחוות את הטבע במלוא עוצמתו, וליצור זיכרונות משותפים שיישארו איתכם הרבה אחרי שהרגליים יפסיקו לכאוב (זה עובר, מבטיחים!). זה דורש קצת תכנון, קצת הכנה, ובעיקר – הרבה רוח טובה ורצון להרפתקה. אם אתם מחפשים את הטיול המשפחתי הבא שיהיה באמת מיוחד, משהו שיאתגר, ירגש, ויחבר אתכם כמשפחה – קלימנג'רו עם הילדים במסלול הנכון הוא בדיוק, אבל בדיוק, הדבר בשבילכם. אז קדימה, למה אתם מחכים? הפסגה (הנגישה!) קוראת לכם!