אתם חולמים על מסע אותנטי, טבילה בתרבות עתיקה, מפגש עם שבטים… הנוף קורא לכם, האקזוטיקה מפתה. אבל רגע. יש עוד אנשים בבית, נכון? ורגע, הם כבר לא ילדים קטנים שמרוצים מכל דבר ושקועים בצביעת חוברות. הם מתבגרים! יצורים מסתוריים שחיים על פי כללים משלהם, שהסוללה בטלפון חשובה יותר מחמצן, וששיחה של יותר מדקה נחשבת מאמץ הירואי. אתיופיה? עם שבטים? הם יסכימו לזה בכלל? האם הם ישרדו את זה? וחשוב לא פחות – האם אתם תשרדו את זה?

אז לפני שאתם גונזים את החלום האפריקאי או שולפים אוטומטית כרטיס טיסה לעוד עיר אירופאית 'רגילה' (נו, אתם יודעים, כזו עם קניונים ורשתות שמוכרות בדיוק את אותו דבר), עצרו. זה לא רק אפשרי, זה יכול להיות אחד המסעות הכי מטורפים, מעשירים, מחברים ומצחיקים שיש לכם בתור משפחה. כזה שידברו עליו עוד שנים, שהתמונות ממנו יהיו באלבום ולא רק בענן (אלא אם כן האלבום הוא דיגיטלי, כמובן), ושישנה לכולם את התפיסה על העולם. רק צריך לדעת איך לעשות את זה נכון. וכן, זה כולל להתמודד עם שאלות כמו "יש פה ווייפיי?" ו"מתי מגיעים?" עמוק עמוק בתוך עמק האומו, רחוק מכל פיקסל מואר. נשמע מסקרן? בואו נצלול פנימה. בלי פילטרים.

טיול שבטים באתיופיה עם הדור הבא: האם הם יסכימו לצאת מהאוהל? ומה איתכם?

טוב, אז למה בכלל אתיופיה? ולמה דווקא עם מתבגרים? כי אתיופיה היא לא עוד יעד. היא מכונה של זמן, קפסולת היסטוריה חיה, פסיפס מטורף של שבטים, תרבויות, נופים וסיפורים שאין כמותו בשום מקום אחר. ועם מתבגרים? כי דווקא כשהם בעולם שלהם, מחוברים למסכים ולחברים, לזרוק אותם לתוך חוויה שונה לחלוטין, שבה הם צריכים להרים את העיניים, לדבר עם אנשים שלא מדברים אנגלית שוטפת (אם בכלל), לראות מציאות אחרת לגמרי – זה שוק (חיובי!) שאין לו תחליף. זה פותח ראש, זה פותח לב, וכן, זה יכול לפתוח גם נושאי שיחה חדשים לגמרי בארוחת הערב (אם יהיה לכם מזל).

אתיופיה למתבגרים? המדריך המקוצר למופתעים (גם אתם תופתעו)

המסע לאתיופיה עם מתבגרים הוא לא סתם טיול. זו הרפתקה. זה אתגר. זה שיעור מאלף בחיים. אבל כדי שזה יהיה כזה ולא סתם סיוט יקר עם נערים זועפים שמתגעגעים לוואטסאפ, צריך תכנון. והרבה גמישות. ואפילו יותר הומור. נתחיל בבסיס: אתיופיה גדולה. ענקית. ומגוונת. האם מתמקדים בצפון ההיסטורי (כנסיות חצובות בסלע, טירות עתיקות)? או יורדים לדרום הפראי (שבטים, טקסי מעבר, שווקים)? עם מתבגרים, שילוב הוא בדרך כלל המתכון המנצח. משהו היסטורי ותרבותי בצפון כדי להתחיל עם קצת "יופי אינסטגרמי" (למרות שזה פחות הסיפור), וצלילה עמוקה לדרום לחוויה האנושית האמיתית. או להפך. העיקר לא לנסות לדחוס הכל.

• בחירת מסלול חכם: אל תנסו "לכבוש" את כל אתיופיה בשבועיים. התמקדו באזור אחד או שניים מקסימום. עם מתבגרים, מעברים ארוכים מדי הופכים מהר מאוד לגיהינום (שלכם).
• קצב איטי יחסית: לא כל יום צריך להיות עמוס בפעילויות. תנו להם זמן להתאפס, לעכל, או סתם להיות לבד קצת (חשוב להם!).
• שילוב עניין: נסו לשלב דברים שידברו אליהם. אוכל רחוב מקומי (בזהירות!), שווקים תוססים (הם יכולים להתמקח!), פעילויות פיזיות קלות אם אפשר (טרק קצר, שייט בנהר).
• הם בשליטה (חלקית): תנו להם לבחור משהו בטיול. מלון אחד, פעילות אחת, מסעדה אחת. זה נותן להם תחושה של שותפות.

וכן, תהיו מוכנים לוויתורים. אולי אתם חולמים על לינה בבקתה הכי אותנטית שיש בלי חשמל ומים זורמים, אבל אולי לילה אחד כזה זה מספיק לטעימה, ולשאר הלילות תצטרכו למצוא משהו עם קצת יותר פינוקים בסיסיים. הכל עניין של מינון. ושל שמירה על שפיות המשפחה.

שאלה: האם אתיופיה עם מתבגרים בטוחה?
תשובה: באופן כללי, כן. כמו בכל יעד בעולם, צריך לנקוט אמצעי זהירות בסיסיים, במיוחד בערים גדולות ובשווקים צפופים. בטיולי שבטים בדרום, בדרך כלל נוסעים עם נהג ומדריך מקומיים שמכירים את השטח ויודעים איך להתנהל. האתגרים הם יותר לוגיסטיים ובריאותיים מאשר ביטחוניים במובן הפלילי.

עמק האומו: זריקת מציאות לפנים (שלכם ושל הילדים)

כשמדברים על טיול שבטים באתיופיה, מדברים לרוב על עמק האומו בדרום. זה המקום שבו הזמן עצר מלכת (כמעט), והשבטים חיים פחות או יותר כמו לפני מאות שנים. המורסי עם צלחות החרס בשפתיים, ההאמר עם טקסי הקפיצה מעל הפרים, הקארו עם ציורי הגוף המרהיבים. זה מרהיב, זה מרתק, וכן, זה לפעמים גם קצת לא נוח. מבחינת התשתיות. ומבחינת האינטראקציה.

אז הנה לכם הסוד הגלוי: לצאת מהמלון המפנק באדיס אבבה (אם יש כזה) ולצלול לתוך עמק האומו זה קצת כמו לזרוק קונספט שלם של נוחות לפח. במיוחד כשזה נוגע לדור הצעיר, שהורגל לברז מים זורמים, שירות חדרים, ו-אלוהים אדירים- מטען לטלפון ליד המיטה. בעמק האומו, דברים נראים קצת אחרת.

• לינה: לרוב תהיה לינה בלודג'ים בסיסיים או אפילו קמפינג. זה חלק מהחוויה, אבל כדאי להכין את המתבגרים (ואת עצמכם). שק"ש טוב ומגבת אישית הם חבריכם הטובים ביותר.
• תחבורה: לרוב ג'יפים 4×4. הדרכים… ובכן, הן אתגריות. נסיעות ארוכות וקופצניות הן חלק בלתי נפרד מהעניין. זה זמן מצוין להאזין לפודקאסטים (שהורדתם מראש!), לשחק משחקי דרך (אם הם מסכימים) או סתם לבהות בנוף המשתנה.
• אוכל: לרוב פשוט. בבתי הארחה או לודג'ים יש מבשלים מקומיים שיכינו אוכל בסיסי וטעים (אינג'רה כמובן, אבל לא רק). כשמבקרים בשבטים, האוכל שלכם יגיע מהלודג' או המדריך. אל תצפו למסעדות יוקרה. צפו לאוכל שמקיים.
• היגיינה: פשוטה. מאוד. אסלות בול קליעה הן הנורמה באזורים המרוחקים. מקלחת? אם יש, זה נהדר. אם לא, מגבונים לחים עושים עבודה לא רעה בכלל. ושוב, להכין את הילדים מראש. זה חלק מהעניין.

אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם. זה בדיוק הקסם. ההיעדרות מהשגרה המערבית, הניתוק (היחסי) מהטכנולוגיה, הצורך להסתגל למצב חדש. זה מפעיל משהו אחר אצל כולם. גם אצל המתבגרים הכי ציניים. פתאום הם צריכים להתמודד. לדבר. להסתכל סביב. לא לפחד להתלכלך קצת. ולפעמים, רק לפעמים, אפילו לחייך.

שאלה: איך מכינים את המתבגרים לחוויה כזו?
תשובה: מדברים איתם על זה מראש. מראים תמונות, סרטונים (קצרים!), קוראים קצת על השבטים. לא בטון של הרצאה אלא בטון של הרפתקה. "תראו איזה מטורף זה! אנשים שמקשטים את עצמם ככה! או שיש להם טקס כזה!" שיתוף שלהם בתכנון (אפילו אם זה לבחור איזה חטיפים לוקחים לדרך) גם עוזר.

פוגשים את האנשים: קסם, מבוכה, והרבה צילומים (בתשלום)

המפגש עם שבטי עמק האומו הוא שיא הטיול עבור רבים. וזה באמת חוויה יוצאת דופן. לראות אנשים חיים בצורה כל כך שונה, ללמוד על מנהגים עתיקים, להבין עולם אחר. זה פוקח עיניים. וזה גם מורכב.

חשוב לזכור: אתם אורחים. וכן, תיירות שינתה את האזור. השבטים הבינו שתיירים מוכנים לשלם על צילומים, וזה הפך להיות חלק משמעותי מהאינטראקציה. זה יכול להרגיש קצת כמו גן חיות אנושי לפעמים, וחשוב להתמודד עם התחושה הזו בכנות, גם עם הילדים.

• כסף תמורת צילום: זו הנורמה. לרוב, גובים תשלום עבור כל תמונה של אדם. זה נשמע מוזר בהתחלה, אבל זו הדרך שלהם להתפרנס מחשיפה לעולם שבחוץ. תנו לילדים סכום כסף קטן שיוכלו "לנהל" בעצמם לצורך הצילומים. זה מלמד אותם גם משהו על ערך, על אינטראקציה כלכלית, ועל הצורך "לעבוד" בשביל הזיכרונות שלהם.
• אינטראקציה אמיתית: נסו לחפש גם את המפגשים שלא קשורים רק לצילום. לשבת איתם, לנסות לתקשר (גם אם במחוות), לשחק עם הילדים המקומיים. המדריך המקומי שלכם הוא המפתח כאן. הוא יכול לתווך, לתרגם, ולהסביר את המנהגים.
• כבוד הדדי: חשוב מאוד! להתלבש בצניעות (בעיקר נשים ובנות), לא לצלם מישהו בלי לבקש רשות ולשלם, לא להיכנס בכוח לבקתות. תמיד לזכור שאתם פולשים לעולם שלהם.
• הציניות המתבקשת (שלכם): לפעמים יהיה לכם קשה עם הסיטואציה. עם זה שכל אינטראקציה נמדדת בכסף, עם זה שזה מרגיש לפעמים "מבויים". דברו על זה עם הילדים. זה חלק מהשיעור. העולם מורכב. לפעמים הדרך הכי קלה לשרוד בעולם המודרני עבור אנשים שחיים בדרך מסורתית היא להתאים את עצמם אליה, גם במחיר של אותנטיות תיירותית.

ותתפלאו. למרות הצורך לשלם על צילומים, המפגשים יכולים להיות קסומים באמת. לראות מתבגרים אינטראקטיביים עם ילדים מקומיים, לראות אותם מנסים לתקשר, לראות אותם מתפעלים מיופי הגוף המקועקע או המקשט. אלה הרגעים ששווים הכל.

שאלה: איך מתמודדים עם קשיי השפה?
תשובה: באזורים המרוחקים, בעיקר בעמק האומו, השפה הרשמית היא אמהרית, אבל יש גם עשרות שפות שבטיות שונות. המדריך המקומי הוא קריטי. הוא לרוב מדבר אנגלית (ברמה כזו או אחרת) ויודע את שפות השבטים הרלוונטיים. בנוסף, שפת הסימנים, חיוכים, ושימוש באפליקציות תרגום (עם הורדה מראש של שפות!) יכולים לעזור.

האתגרים והניצחונות הקטנים (שעושים את הטיול)

טיול באתיופיה עם מתבגרים הוא מסע של אתגרים. להתמודד עם העייפות (שלהם ושלכם), עם האוכל הזר (או לפחות הפחות מוכר), עם התשתיות המינימליות, עם הניתוק (הזמני!) מהסלולר, עם השעמום (כן, זה קורה גם במקומות הכי אקזוטיים). אבל דווקא האתגרים האלה הם שיוצרים את הניצחונות הקטנים.

• סבלנות: הרבה סבלנות. לדרכים, לאנשים, לקצב.
• גמישות: דברים לא תמיד הולכים לפי התכנון. מזג אוויר, תקלה ברכב, דרך חסומה. לנשום עמוק ולהתאים את עצמון.
• הומור: חיוני. לצחוק על הקשיים. על המצב המגוחך לפעמים. על זה שהטכנולוגיה פשוט לא עובדת כאן.
• מעורבות: תנו למתבגרים משימות. צלמי הבית הרשמיים, אחראי על המים/חטיפים ברכב, מי שמתמקח בשוק (אחרי הדרכה!). זה נותן להם אחריות וגורם להם להרגיש חלק פעיל במסע.
• זמן מסך מוגבל (ומתוכנן): כן, קשה לוותר על הסלולרי לגמרי. תנו זמנים מוגדרים שבהם מותר להתחבר (אם יש קליטה או ווייפיי איפשהו) או פשוט לשחק במשחקים על הטלפון (אופליין כמובן). אולי אפילו תנו להם משימה "עיתונאית" – לכתוב בלוג אישי על הטיול או לצלם סרטון קצר.

והניצחונות הקטנים? לראות את אחד הילדים מנהל שיחה (בסיסית!) עם מדריך מקומי, לראות אותם מצלמים תמונה מדהימה של ילד משבט מורסי, לראות אותם מנסים אינג'רה עם ווט ונהנים מזה, לראות אותם מתפעלים מנוף או מבעל חיים שפגשו בדרך. לראות אותם פשוט… קיימים. ברגע. בלי הסחות דעת. אלה הרגעים שגורמים לכל התכנון והאתגרים להרגיש שווים את זה.

שאלה: מה לגבי אוכל? האם זה בטוח לאכול הכל?
תשובה: באדיס אבבה וערים מרכזיות יש מגוון יחסית של מסעדות, כולל כאלה שפונות לתיירים (בתי קפה מצוינים, למשל). באזורים המרוחקים, האוכל יהיה לרוב בסיסי יותר (אינג'רה, ירקות, קטניות, ולפעמים בשר). מומלץ להיזהר מאוכל רחוב במקומות שנראים לא סטריליים, ולוודא שהאוכל חם ומבושל היטב. בקבוקי מים אטומים הם חובה.

בריאות והיגיינה: פחות פילטרים, יותר חיסונים

נכון, דיברנו על היגיינה בסיסית בעמק האומו. אבל יש עוד כמה דברים שצריך לקחת בחשבון כשנוסעים לאתיופיה, במיוחד עם משפחה.

• חיסונים: חשוב מאוד להתעדכן במרפאות מטיילים לגבי חיסונים מומלצים וחובה. קדחת צהובה (חובה לחלק מהאזורים ועלול להיות תנאי כניסה), טיפוס הבטן, הפטיטיס A ועוד. גם כדורים נגד מלריה מומלצים לחלק מהאזורים (בעיקר הדרום).
• מים: לשתות אך ורק מים מבקבוקים אטומים. להימנע מקרח. להשתמש במים מבקבוקים גם לצחצוח שיניים.
• פירות וירקות: לאכול רק פירות שניתן לקלף בעצמכם. ירקות מבושלים עדיפים על טריים (אלא אם כן אתם בטוחים שהם נשטפו במים נקיים מאוד).
• ערכת עזרה ראשונה: להצטייד היטב! כדורים נגד שלשולים, הקאות, כאבים, פלסטרים, חומר חיטוי, משחה אנטיביוטית, תרופות קבועות, וכל מה שהמשפחה שלכם עשויה להזדקק לו. גישה לתרופות או רופאים באזורים המרוחקים מוגבלת מאוד.
• יתושים: הגנה מפני יתושים חשובה, במיוחד בערב ובלילה, לא רק בגלל מלריה אלא גם בגלל סתם עקיצות מגרדות ומעצבנות. דוחה יתושים טוב (עם DEET או Icaridin) ורשתות למיטה (אם לא מסופק במקום הלינה) יעזרו.

זה נשמע כמו הרבה, אבל זו פשוט הכנה בסיסית שחוסכת הרבה עוגמת נפש פוטנציאלית. להיות מוכנים עושה את הטיול להרבה יותר רגוע ומהנה.

שאלה: האם יש קליטה סלולרית או אינטרנט בעמק האומו?
תשובה: לרוב, לא. באזורים מיושבים יותר כמו ג'ינקה או ארבה מינץ' אולי תהיה קליטה או נקודת אינטרנט איטית, אבל בעומק העמק, קליטה היא מילה גסה. זה יכול להיות מלחיץ בהתחלה (גם לכם!), אבל זה גם שיעור נהדר בניתוק. מומלץ לרכוש סים מקומי באדיס אבבה כדי להיות זמינים כשיש קליטה.

השיעור הגדול מכולם: פרספקטיבה

בסופו של דבר, טיול לאתיופיה, ובמיוחד טיול שבטים עם מתבגרים, הוא שיעור ענק בפרספקטיבה. עבורכם, ועבורם. לראות איך אנשים אחרים חיים, עם מה הם מתמודדים, מה חשוב להם. להבין שמה שנראה לכם מובן מאליו – מים זורמים, חשמל, בית ספר, בית חולים, טלפון – זה לא מובן מאליו בכלל. לראות ילדים שמשחקים עם מקל ואבן ונראים הכי שמחים בעולם. לראות משפחות שחיות ביחד, תלויות אחת בשנייה. לראות תרבות חזקה, עתיקה, שיש לה כללים וטקסים משלה.

זה לא שיעור מתנשא על כמה לנו טוב ולהם רע. זה שיעור על גיוון אנושי. על דרכים שונות לגמרי לחיות. על זה שאושר לא תלוי בהכרח בכמות החפצים שיש לך. וזה שיעור חשוב במיוחד עבור דור שגדל בעולם של שפע וחשיפה אינסופית (ולא תמיד אמיתית) לחיים של אחרים דרך מסכים.

האם הטיול הזה ישנה אותם מקצה לקצה? אולי לא. אולי הם יחזרו ויתלוננו כמה הם התגעגעו לווייפיי ולפיצה. אבל משהו קטן בתוכם השתנה. משהו נפתח. הם ראו עולם אחר. הם פגשו אנשים אחרים. הם התמודדו עם קשיים פיזיים ולוגיסטיים. הם יצאו מאזור הנוחות שלהם. וזה, חברים, שווה יותר מאלף שיעורים בכיתה או מיליון שעות מול טיקטוק.

שאלה: כמה זמן מומלץ לטיול כזה?
תשובה: כדי לחוות גם את הצפון ההיסטורי וגם את הדרום, מומלץ לפחות שבועיים עד שלושה שבועות. אם מתמקדים רק באזור אחד (למשל, שבוע-עשרה ימים בדרום), זה אפשרי, אבל מרתון. קחו בחשבון ימי נסיעה ארוכים.

שאלה: מה לגבי קניות ומזכרות?
תשובה: באתיופיה יש שווקים נהדרים ומלאי חיים. באדיס אבבה יש את שוק מרקאטו הענק (דורש זהירות וליווי של מדריך) וגם חנויות מזכרות. בדרום, בשווקים המקומיים, ניתן לקנות עבודות יד של השבטים השונים (תכשיטים, קישוטים, כלי עץ). התמקחות היא חלק מהתרבות, וכדאי ללמד את המתבגרים את העקרונות הבסיסיים (בטון קליל כמובן).

שאלה: האם יש דרך להפוך את הטיול ליותר "ידידותי" למתבגרים?
תשובה: בהחלט! תכננו פעילויות שמערבות אותם פיזית (גם אם קלות), שלבו ביקורים במקומות היסטוריים מרשימים (שיכולים לעניין אותם ויזואלית), תנו להם להיות אחראים על צילום וסרטונים, תנו להם תקציב קטן לנהל בעצמם בשווקים, ובחרו מקומות לינה שמאפשרים קצת יותר נוחות מדי פעם (בריכה, אוכל מערבי מתישהו). אל תפחדו לשאול מה מעניין אותם (אפילו אם התשובה הראשונית היא "כלום").

שאלה: מה הדבר הכי חשוב לזכור?
תשובה: לזכור שאתם בחוויה משפחתית. לראות את הטיול הזה כהזדמנות להתחבר בדרך אחרת, מחוץ לשגרה. להיות פתוחים, סקרנים, ומוכנים לקבל את מה שיש לאתיופיה להציע, על כל המורכבויות שלה. ולהבין שגם אם לא כל רגע יהיה מושלם או קל, הרגעים הטובים, המפגשים האותנטיים, והזיכרונות שייווצרו שווים הכל.

אז כן. טיול שבטים באתיופיה עם מתבגרים זה לא פיקניק בפארק. זה מסע. מסע מאתגר, מעשיר, ועם פוטנציאל לשינוי אמיתי. בשבילם, ובשבילכם. רק צריך לדעת איך להתמודד עם הקשיים, לשמור על הומור, ולהיות פתוחים לקסם הבלתי צפוי. זה יכול להיות המסע המטורף והכי טוב שהמשפחה שלכם עשתה אי פעם. ואת התמונות? נו, את זה תראו כבר לבד (או שפשוט תשלמו על זה). שיהיה לכם מסע מדהים!